ספר העיון "עטלפים" של ד"ר יוסי יובל מתחקה אחרי היצורים המעופפים, ולא פחות מכך אחרי המשוגעים לדבר שחוקרים אותם. לבד מהיותו מלא ידע ופרטים, הוא כתוב כמעט כמו ספר מתח, וההתלהבות ניכרת כמעט בכל משפט שמופיע בו
במוקד "כהרף עין" של יואב בלום נמצאים שני בלשים מתחילים שחוקרים את מותו של פיזיקאי גאון, שהצליח למצוא דרך לחזור ולצפות ברגעים מכוננים מהעבר. זהו ספר סוחף וכתוב בתבונה מאת סופר בשל וחד, גם אם הקריאה בו מלווה בתחושה קלה של החמצה
12 שנים אחרי טבח משפחת פוגל בשומרון, ובמקביל לטבח החמאס בדרום, יוצא ספרו של פוגל המורכב ממסות שעוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה. זהו ספר חכם. מעמיק מאוד. מקורי. ספר שמצריך זמן ומחשבה, והוא הכי חזק כשהוא הכי אישי
הרס וחורבן מולידים לפעמים גם יצירה טובה. משמעותית. חשובה. למילים יש יכולת להציע אופק אחר גם בימים קשים כאלה. "שלושה ימים בקיץ" עושה זאת, מתנהל בעדינות גדולה ונמנע מליפול למהמורות שמציבה לפעמים כתיבה על אסונות נוראים ומלחמה
"לב רעב", אוסף הסיפורים החדש של הסופר, קולע במדויק אל הכאב, העצב, היתמות והבדידות של קוראיו. אלא שהוא מסרב לחרוג משם, וללכת ממש עם הטירוף עד הסוף. יש בכתיבה הזאת משהו נעים ומקרב וחם ואנושי, אבל יש גם מחיר להליכה על הסף
ד"ר נחום ורבין, שטיפל בפצועים במוצב שעל גדות תעלת סואץ, מגולל בספרו "מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" את ימי מלחמת יום הכיפורים הראשונים, ההחלטה להיכנע, הנפילה בשבי המצרי והחזרה לישראל. אלה חוויות קשות ממלחמה ארורה שעדיין תקועה לנו בגרון
בספרו החדש "מפליגים" מייצר חגי ליניק זרימה אסוציאטיבית חופשית לכאורה, אבל בגלל שהיא נובעת כל הזמן מאותו מקור חוויתי חזק, אתה באופן מוזר לא הולך לאיבוד
יש משהו מאוד משוחרר ומשוכלל בכתיבה של נמדר, משהו שחוגג את החיים והופך את קובץ הסיפורים החדש שלו למהנה לקריאה. בנוסף לכך, הוא מלא געגוע גדול לנופים שהולכים ונכחדים, ואף בעונג אירוטי שלא נתקלים בו רבות בספרות הישראלית
סיפור חייו של פוגל רצוף עוני, נדודים, ובחירות משונות/סנסציוניות. רק שנים אחרי שנספה באושוויץ התגלתה יצירתו וגדולתו בארץ ישראל הצעירה, וכעת הוא זוכה לביוגרפיה מקיפה, מרשימה ועשירה, שמיטיבה להאיר ולשרטט את נפשו הסוערת, על שלל הסתירות, האורות והצללים שבה
ספרה של יוכי שלח משתמש במבנה של רומן בלשי כדי לגולל סיפור יפה וצנוע המתרחש בשבוע של מלחמת ששת הימים. בשום מקום במהלך הספר הוא לא מנסה להיות "הצופה לבית ישראל", ואולי דווקא בשל כך מזדהרות כאן כמה אמירות יפות וחריפות ובהירות על החברה הישראלית כולה
יש בספר גיבור ראשי ואפילו יש בו סיפור אהבה. יש בו גיבור, אך הוא אינו בן-אדם, כי-אם בית, ובית זה הוא גם מושא אהבתו של המחבר בספר. אכן, גם בית יכול להיות גיבורהּ הראשי של יצירת ספרות
כוחו הגדול של עוזי וייל טמון בסיפורים הקטנים שהוא יודע לספר כל כך טוב. בהתגלות של "הקסם הזה שבין החושך לאור", כשהקביעה הנחרצת נושרת כמו עלה והדברים שהוא רוצה לומר על הכתיבה, על יצירה ועל העולם כולו, מתגלים תוך כדי תנועה ותוך כדי מהלך הסיפור
"בעצלתיים", ספרו השישי במספר של המחבר, מתמקד בדמותו של שחקן יהודי שמגיע לארץ בתחילת המאה ה-20, ומחיה מחדש בעוצמה גדולה ובהומור מתפרץ עולם של חולמי חלומות - שנקלעו במקרה לתוך ימי הסער הכי גדולים של התנועה הציונית
גפן הוא סטורי-טלר מלידה, ולכן לא ברור למה בחר לכתוב מעשיית חג מולד ארכאית, שמרגישה תלושה מהמציאות של ילדי ישראל. קשה להאמין ש"סילברלין" של גפן היה יוצא לאור, לו היה כותב אותו מישהו אחר. במקביל: הסופרת ענת לב-אדלר מוציאה ספר ילדים ראשון ומוצלח
"צרוב בגוף", ספרו האחרון של ישראל המאירי, מתאר תא משפחתי שמתפורר לאט לאט, ברקע יצרים עזים, סודות אפלים ועלילה כפולה של לידה ומוות שנפרסת במיומנות. כל עוד הוא שומר על אווירת הסוד והמסתורין, מדובר על פרוזה צלולה וחזקה במיוחד
מבלי משים ואולי גם מבלי להתכוון, עמנואל (מנו) רוזן כתב סיפור רלוונטי ואקטואלי מתמיד על הצורך לא לוותר ועל הצורך לנהל מאבק חסר פשרות, בטח כשזה נוגע לערכים הבסיסים ביותר שעליהם מושתתים החיים
בספרו השישי מצליח סוכרי לחבר באופן מוצלח בין בריאת עולם רחב וגדול לבין מילואו במחשבות פילוסופיות עמוקות, עם עצב על החיים שהולכים ומסתיימים, לצד תחושת השלמה וקבלה. אי אפשר שלא להעריך את הרצינות, החוכמה והעומק שבה כותב סוכרי על כל הדברים
"האחרון" של תמר גלבץ נובר בנבכי נפשה בעודה מתמודדת על מחלה ממארת. "ארץ המנזרים" של שחר מגן פונה דווקא אל החוץ ואל המרחבים. למרות זאת נדמה שיש קשר סתום בין שני הספרים, שכל אחד מהם חוקר בדרכו המיוחדת את עניין הבדידות. שניהם גם ראויים לכל שבח
הייתי שמח לראות בביוגרפיה שכתב ד"ר עידו בסוק על הסופר יעקב שבתאי קצת יותר מהמזג של בסוק כמשורר, וקצת פחות מזה של החוקר האקדמי המכובד, גם אם הרצון לא להוציא מתחת ידו משהו סנסציוני מדי הוא מובן
השם האירוני "אושוויץ, עיר שלווה" לא צריך להטעות. באוסף הסיפורים של פרימו לוי לא נמצא את האירועים הברוטליים הצפויים. אפילו כשהם עוסקים במחנה ההשמדה הם מושכים הצידה, אל רגעי הפוגה, חמלה, ורגעים אנושיים עם חיוניות ולפעמים אפילו לא מעט שמחה
ספרה החדש של מאיה ערד נכתב כגלויות בגוף ראשון על ידי הגיבורה, טכניקה שמאפשרת לרומן לקיים כל הזמן מעין פער אירוני בין מה שאנחנו יודעים למה שהגיבורה יודעת. לכאורה טריק ספרותי משומש, אבל בפועל כזה שמיטיב לשחק על התהום הפעורה ולדלות ממנה אופטימיות למרות הכל
ישי שריד ממשיך ב"מגלה החולשות" את מה שהתחיל בספריו הקודמים - ניסיון לדבר על המותר והאסור, על מערכות שבהן פושטת לא פעם זוהמה מוסרית. בתוך הנוף המוכר של ספרות המקור, יש כאן התוויית דרך חשובה מאוד בשאלה על מה ראוי וחשוב לכתוב
בספר הסיפורים הראשון והמצוין שלה, "יכולנו להיות נהדרים", מצליחה שחם לסדוק את המעטה של המילה ולחשוף את טבעו של העולם שמסתתר מתחתיה. הספר הזה שב ומוכיח את כוחו של הסיפור הקצר, כשהוא מגובש וכתוב היטב
