מוניקה הסה האמריקנית בחרה ליצור דווקא סיפור המתרחש באמסטרדם של תקופת השואה. קו העלילה אמין, מעורר הזדהות ומחשבה ומלא תובנות, הדמויות עמוקות והטוויסטים מפתיעים. מדובר פשוט בספר טוב
דרור משעני בונה בספרו "אמונה" דיוקן מרשים של אנשים ומקומות התרחשות, אבל דווקא מתוך הריאליזם הכל כך מוקפד ניכר שבין השורות מתפתח דיון רציני ונוקב על כל "השאלות הקיומיות הגדולות"
ספרו של ריקרדו סטרפאסה מתחיל כמו סיפור מתח הוליוודי מוכר, אבל במהירות מובן שזה לא המקרה. הסופר הארגנטיני יצר סאטירה שתקפה לכל מקום שבו קיימים חוקים דמוקרטיים ומערכת של איזונים ובלמים. הבעיה היא שלמרות התחכום של סטרפאסה, הסאטירה לא מצחיקה והספר נטול ייחוד
"היו זמנים בהוליווד", ספרו הראשון של הבמאי, שמבוסס על סרטו מ-2019, הוא שיר אהבה אובססיבי בכנותו ללוס אנג'לס. עם הרבה פרובוקציות, הרבה יותר סקס מהצפוי וטוויסט דרמטי שמשנה את כל הסיפור - הרומן הופך את עצמו למשהו אחר לגמרי מהמקור הקולנועי, ועומד בפני עצמו
על פניו, "פליישמן בצרות" עתיר התשבחות הוא עוד ספר על משפחה אמריקאית מתפוררת. למרות זאת, לא קל לצלוח את חלקו הראשון של הספר. 200 העמודים הראשונים מתנהלים בעצלתיים, גם אם שופעים שנינויות. רק בשליש האחרון שלו הוא מתחיל להיות ממש טוב
עמית סגל הוא כמו כוסברה, או שאוהבים או ששונאים. מעריציו הרבים בולעים בשקיקה כל דיווח, טור או ציוץ שלו, בעוד שונאיו מגיבים בסלידה בלי להקשיב בכלל למה שיש לו לומר. "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", ספרו הראשון, עשוי לשנות את הסטיגמה - פשוט כי מדובר בספר מעולה
כמה נוגע ללב הוא הרצון והמאמץ של חיים באר ב"צל ידו" להלביש את האב המת בבגדי חג. להקים לתחייה את דמותו ולצאת איתו לסיור עם רוזנים, מלכים, גבירים, אנשי שם, ציירים וסופרים אחורה וקדימה
"סיפורי התיאטרון שלי", שכתב עמרי ניצן ויצא סמוך למותו לפני כחודש, מנסה לסכם את מכלול העשייה התיאטרונית שלו לאורך השנים. יש בין הדפים תחושה של "חרדה" שהצופה/קורא זקוק לגירוי מתמיד, וגם חסר עיסוק בתהליכי עומק, ובכל זאת - משמעותו הגדולה של האיש ניכרת
למרות כמה מעידות ממש קטנות, "היו פה לפנינו" מאת איל חלפון ורן ברקאי מציג את שלל העובדות והממצאים המדעיים "היבשים" על מיני אדם זקופים יותר ופחות שחיו לפני עשרות ומאות אלפי שנים, בדרך נגישה, קלה יחסית להבנה ועיכול ואפילו מתובלת בהומור. לכו למצוא אותו
לו אמיר גוטפרוינד היה בחיים, הוא היה מציין היום (שישי) את יום הולדתו ה-58. לכבוד המאורע ומתוך געגוע גדול חזרנו אל ספרו האחרון, "הר האושר", שאמנם לא ניצב בראש פסגת יצירותיו, אבל מלמד משהו גדול על האיש מלא החיים שהיה
היות שפרימו לוי הוא כל הזמן מספר מתבונן, שמחשבתו נתונה גם למעשה הכתיבה עצמו, במהלך הקריאה בספר "מקצועות של אחרים" נראה שדעתו לא נחה לרגע. ובכלל, נראה שרשת כפולה של מחשבות מלווה את תהליך הקריאה
"ירח" של דורי פינטו, שזכה לא מכבר בפרס ספיר לספר ביכורים, מעיד על יכולת מרשימה של המחבר לטוות רשת ארכיטקטונית צפופה ועשירה של פרטים שבונים ביחד מארג בעל הקשר בהיר ורחב
כבר בשורות הפותחות את ספרה של הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", נשקף המבנה הפנימי שמגדיר אולי את כתיבתה: חושך ואור, זרות מול אינטימיות. "מצלמה" שמנסה באורח מכמיר לב כמעט לפרוץ פנימה ולשהות כמה שניות בתוך החלל המואר, ובעיקר איזה מזג מדיטטיבי
ספרו של פרופ' הלברטל יוצר חיבור והקשר בין הרצון של בעלי אינטרס ובעלי השפעה לתאר מצבים חברתיים מסוימים כאילו הם חלק מ"הריהוט של הקוסמוס". הוא כמעט מזהיר מפני הניסיון לרדד את המונח להשקפה העממית ש"לכל אחד יש את האמת שלו"
בין דפי "המצאת החיים", ספרו החדש של שי גולדן, אפשר לחוש את הניסיון האמיתי והכן של הכותב לברר סוגיות משמעותיות וכבדות משקל בחייו. אגב כך נדמה שגולדן מצליח להגיד משהו פרטי מאוד וגם משהו כללי על סיפור החיים של כולנו כאן
הכתיבה של מתן חרמוני בספרו החדש, "מחר אני יוצא מזה", מצוינת, לפעמים אפילו וירטואוזית. הוא כותב על הוויה מתפוררת, אלא שלא בטוח עד כמה הלב של הגיבור שלו ממש מתפורר. סיפור הקריסה שלו נשאר קצת חיצוני, לפחות עד חלקו האחרון של הספר
בין 1500 ל-1600 שירים כתב ויזלטיר לאורך השנים, ולכן לכאורה 64 הסונטות שמכונסות בספר החדש לא אמורות להיות מעין "מדגם מייצג" של כלל שירתו, ובכל זאת, יש בו כמה יסודות שמייצגים חלק מ"מגרש העומק" או אבני היסוד שעליהן מונחת היצירה השירית שלו
בלקט שאספה בתו של המשורר, הלית ישורון, כמעט אין חציצה בין המשורר הכותב לאדם החי, בין השיר המודפס לטיוטה שחיבר או לפתק שהשאיר למחלק העיתונים, כדי שזה האחרון ידייק וישגר את העיתון למרפסת הנכונה
"צ'אדור נוטף מי גשם" מגולל אפיזודות מההיסטוריה האישית-משפחתית של הזמרת, המלאות בתיאורים כנים של כאבי ילדות, טראומת ההגירה - וגם הגילויים הראשונים של המוזיקה. ההתבוננות הפנימית הזאת מתגלה כמנוע יצירתי יעיל, ומספקת הצצה מרתקת אל האדם שמאחורי הלהיטים הנצחיים
מוכר הדגים הכה בראשו של הדג מול הילד הרך - וזה הרגע שבו נולדת ספרות טובה, שכמו תמיד יש בה גם צד נורא ומבעית. "פתח הגדר" של הירשפלד הוא אחד מרבים באסופה החדשה, שמזכירה את כוחו של הסיפור הקצר
"דבר שמתחפש לאהבה", ספרה החדש של גליה עוז, מתאר ילדות וגם בגרות בצילה של הורות רעילה, מערערת, לא יציבה ונפיצה. היא לא רוצה שיפסיקו לקרוא את ספריו של אביה עמוס עוז ולא רוצה למחוק את המורשת שלו. אבל היא רוצה שנדע מי עוד הוא היה. עכשיו אנחנו יודעים
"פסיכואנליזה עושה את החיים פשוטים יותר", אומר הפסיכולוג הוינאי-היהודי בספר ראיונות חדש שיצא לאור בעברית, "פרויד מתעמת עם הספינקס. משמעות החיים על פי איינשטיין". ש"י עגנון היה חולק עליו - הוא העדיף לא לפענח את החלומות, לאפשר לשלג לנוח ביופיו על אדמה מרופשת
