ארץ הברווזים
"לבנון המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב חוזר לשנים הריקות של רצועת הביטחון ומציב לראשונה מראה כנה ומציאותית מול ההצהרות החלולות, הקיבעון המחשבתי והשורות הארוכות של ארונות הקבורה. התוצאה היא סלפי ישראלי קורע לב
"הנוסע" שכתב אולריך בושוויץ הוא רומן חשוב במיוחד, משום שהוא שוטח לא רק את נקודת המבט של היהודי הרדוף בזמן אמת, אלא גם את זו של האזרחים הגרמנים ערב מלחמת העולם השנייה. אנו מלווים לא רק יהודי שקרס עליו עולמו אלא גם נפשות גרמניות תועות ומבולבלות
ספר הביכורים היפה של טלי שמיר-ורצברגר מורכב ממשפטים קצרים וברורים, נטולי חידות והתפייטות, עוסקים לכאורה ברגיל ובצפוי. אבל כשהם מצטרפים זה לזה מתגלה הבלתי רגיל שמתחת לרגיל, הרעש שמתחת לשקט
במשך שלוש שנים גבה בן מקנטייר עדויות מדוקדקות ממקור ראשון ומאין-ספור מרואיינים אחרים על פעילותו של איש קג"ב שהחל לרגל לטובת הבריטים, עד שעיצב את יצירת המופת הזאת, שמעבר לסיפורת הנפלאה היא שופכת אור על הנפש האנושית
בתחילת ספרו השלישי של רון לשם דמותו של המספר לא אמינה במיוחד ולא מעוררת אמפתיה יתרה. כשסיפורו אט אט נחשף, סימני השאלה נעלמים. "יפים כמו שהיינו" לא יהיה כנראה רב-מכר כמו "אם יש גן עדן", אבל הוא כן ספר בוגר יותר, עם יותר מה להגיד עלינו ועל העולם
ל"סרוטונין" של מישל וולבק חסרונות רבים. זהו לא ספר פורץ דרך אלא עוד מניפסט שמוריד לחצי התורן את דגל המודרניזציה ומבחינה זאת הוא לא מחדש יותר מדי. עם זאת, בסגנון של וולבק ניתן בהחלט למצוא את אותם מאפיינים שהפכו אותו לאחד היוצרים האטרקטיביים בעולם ובישראל
הקשר בין הספר "הכלה מאיסטנבול" לסדרה רופף מאוד עד זניח. זהו אמנם סיפור מלודרמטי, אך בשום פנים ואופן איננו רומנטי. אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים. להפך: זו מעשייה דידקטית ושטחית על משפחה מתעללת, פיזית ורגשית, ושדים שלא מרפים
הקריאה בספרו של ראונר יוצרת אצל הגיבורה ואצל הקורא תחושת רדיפה, כאילו גם אנחנו צריכים להימלט, כאילו גם זמננו קצוב וזה רק עניין של זמן. קשה לזכור ספר שמתאר את ישראל של 2019 בצורה כל כך מדויקת ומאיימת גם יחד
דומניקו סטרנונה נהנה לחטט בפצעי המשפחתיות האיטלקית - הפעם באמצעות דו-קרב בין אדם בן 70 לזאטוט בן 4, סב ונכדו. סטרנונה עושה זאת בהומור מריר ומהוקצע ומצליח להכניס את הקורא לנבכי נפשו של הגיבור הקשיש
ב"מיתולוגיה נורדית" גיימן לא מנסה לדחוף לקורא איזו אג'נדה אתאיסטית, אבל עצם ההנגשה של סיפורי האלים העתיקים היא אמירה חדה ומזוקקת. מזמן לא היה ספר שהציג בצורה כל כך מבריקה את הדת המאורגנת במערומיה
למרות המקוריות, למרות הציניות הדקיקה והמוכרת של פואנקינוס ולמרות האומץ שלו, משהו פחות עובד ב"תעלומת אנרי פיק". היעדרו של גיבור דומיננטי מנטרל את האופציה לספר מבעד לעיניו, מה שמקהה מכוחו, ואילו העלילה אמנם מתחברת, אבל באופן רופף ועם סיום קלוש
סיפור של קריסטן רופניאן בניו יורקר הפך לסנסציה ויראלית שבעקבותיה קיבלה מקדמה עצומה על ספרה הראשון. אלא שהרגע הגדול ביותר בחייה המקצועיים של רופניאן הוא גם הרגע לפיו תימדד מעתה ועד עולם: האם היא מסוגלת לעמוד בבילד-אפ הזה שיצרה לעצמה?
ספרו של ג'ו דנתורן הבריטי שייך לז'אנר המספר הכועס. מובן מיד שהגיבור בא בעיקר לפרוק זעם. הבעיה הגדולה עם אנשים כועסים טמונה בכך שהם נוטים לירות ללא אבחנה הגיגים שלא בהכרח קשורים אחד לשני. התוצאה אמנם לא רעה, אבל גם נטולת אמירה משמעותית
האופן שבו מגולל דויד גרוסמן את ספרו החדש, המבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי ומדהים, הופך אותו לחזק ומרגש, במבנה שמזרים לאורכו לחילופין קור וחום, ומתאר דרמה מתגלגלת שנקראת בנשימה עצורה
"שנות העשרים" של יערה שחורי פוצע את הלב, דקירה אחר דקירה - בין אם ביחסיה של המספרת עם אמה, ביחסיה עם גברים, לעתים מבוגרים, שמנצלים את הכוח שלהם או בתהום שבין חלום ושברו. זה לא רק ספר מצוין אלא גם ספר חשוב: חשוב להאיר גם את החושך סביב שנות העשרים