לכאורה, לא חסר שום דבר ב"לרקוד על סף תהום" של גרגואר דלקור. יש בו קו עלילה ברור ושפה רהוטה עם נימה של עצבות ואירוניה דקה. הבעיה היא שדלקור לא מצליח בשום שלב ברומן לגרום לנו להאמין לדמות שלו. משהו טוב צפוי לקרות להן, או שמא הקטסטרופה בדרך? לא ממש אכפת
אצל דרור משעני בספרו "שלוש", כמו אצל יעל נאמן בספרה "היה היתה", מחלחלים הימים הרעים של הישראליות אל הסיפור הכאילו-לא-פוליטי. והפעם לא אל סיפורה של אישה אחת אלא אל סיפורן של שלוש נשים. אצל יעל נאמן אין ישועה מן האומללות, אצל משעני יש רצון שתהיה ישועה
"הסוף של אדי" אינו רומן אופטימי. זהו מניפסט מבריק נגד אלימות, גזענות והומופוביה, וכל זאת מתוך סיפור אישי נטול פאתוס וניסיון לייפות את המציאות. אדואר לואי מצייר בכישרון רב תמונה קודרת ביותר של מציאות חסרת סיכוי, ממנה נחלץ בזכות כוח רצון
למרות כניסת ה-VAR, אנשי מקצוע עדיין לא התרגלו לקדמה הטכנולוגית בכדורגל. הספר "הטיות או לא להיות" של טל מונטל מציג עובדות ונתונים מפתיעים על המשחק, מפריך מיתוסים ויכול לשנות את פני הענף בישראל כמו שעשה "מאניבול" בארה"ב. השאלה היא אם יהיה מי שיקרא ויישם
במהלך הקריאה בספרה החדש של ליהיא לפיד, "להיות אמא של חייל", קשה להאמין שאישה חזקה ומשכילה כמוה כותבת שטויות שכאלה. זו בוודאי אלגוריה מחוכמת למדינה המייצרת חיילים מן הרחם. אלא שמהר מאוד ניכר שהספר נכתב ברצינות תהומית
איך קרה שהאישה שהצליחה להקסים מיליוני ילדים ברחבי העולם במהלך עשרות שנים, הייתה כל כך אכזרית כלפי הבן שלה? לא תמצאו את התשובות לשאלות האלה בספר הקלאסי שלה, שיצא עכשיו בתרגום חדש, אבל כן תמצאו את הקסם האהוב ואמיתות שלא בדיוק דיברו עליהן כשהספר יצא
בספרו החדש מעניק ירון פריד הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון הישראלי דרך עיניה של שחקנית ותיקה בשנות ה-60 לחייה. את הספר הוא פתח בהקדשה לגילה אלמגור - וקשה שלא לחשוב אם מדובר ברמז או סתם מחווה חברית. כך או כך, מדובר בסאטירה מצוינת
בקובץ הסיפורים החדש ניכר שהקסם של אתגר קרת עוד שם, אלא שהוא שחוק ומהוה. יש בספר הרבה מן הבינוניות, מושג שאף פעם לא כיף לצייר אותו, במיוחד לא בהקשר של קרת. לא שמדובר בספר רע, זו פשוט השבלונה הקבועה שלו הזאת שמעיקה
קולה הספרותי השובה של אלנה פרנטה מכיל בתוכו שתי איכויות שנדמות מנוגדות: כתיבה מחושבת ומוקפדת - יחד עם קול רך, חמים וזורם. במקביל, הגודש העלילתי בספר מתגלה כחלק מהמהלך המקורי של פרנטה: המחשת הכאוס הנאפוליטני באלימות ההולמת מתוך הדפים
הרומן של דומניקו סטרנונה עוסק באופן בו קשרים זוגיים נפרמים ומתחברים מחדש, בתקווה שיחזיקו לאורך זמן. אף שהקדרות ניכרת בו היטב, סטרנונה מקפיד לעטוף את הסיפור באופטימיות שתגרום לקוראים להיאחז בתקווה, ובכך מעניק הרבה חומר למחשבה על טיבה של זוגיות
ספרו של סטפן ג' הארוויל, מגדולי היועצים העסקיים בארה"ב, לא מתיימר לספר לנו דברים שאנחנו לא יודעים. הרעיונות בהם הוא דוגל הם דווקא אלו שאנשי התחום נוהגים לזלזל בהם, וקשורים לחוויה של הלקוח. אף שאינו מאורגן לעתים, הוא פותח את הראש למי שמוכנים ללמוד
הספר "נתניהו - הביוגרפיה", שכתב בן כספית על ראש הממשלה, הוא ספר מוצלח שמסופר בצורה מושלמת. אין בו רגע משעמם אחד והוא נקרא כספר מתח מצוין. עם זאת, מרוב שכספית מנסה לברוח מתחושותיו האישיות כלפי נתניהו, הוא לא מצליח לתאר את נתניהו בצורה האמינה ביותר
גם ברומן החדש שלו מצליח דויד פואנקינוס לגעת בעצב וההומור של החיים, מבלי לחזור על עצמו או לגרום לנו להרגיש שכבר נתקלנו בסיפור כזה בעבר. גיבורו הוא אדם שנאבק במשפחתו, בהוריו ובשמו בתוך מסע מתוק-מריר מקסים שייכנס לכם ללב
הגם שאין ל"מסע אל עולמי" ערך ספרותי, הוא שופך אור על אישיותו של פלד, שלקה בשבץ ונותר עם נכות מוחית חמורה. הספר מאוד תואם ברוחו את תוכנית הטיולים המוכרת של איל פלד: יותר אינפורמטיבי מרגשני, אם כי מטבע הדברים הוא שוזר לא מעט אמוציות
הרומן החדש של ורד שנבל נובר היטב בנבכי הנפש הנשית ולא מבזבז זמן בפתיחה נמרחת, אולם מרגע שהסיפור מתחיל להתגלגל - נדמה שגם הדמות וגם הסופרת הולכות לאיבוד. הסיפור לא מאורגן, דועך במהירות ומאכזב, והאובססיה לדיבור בגוף ראשון רק מקשה עוד יותר על צליחתו
הרומן המרתק של ריצ'רד פלנגן מצליח לקשור סיפור על טבח נורא ומסע מצמרר אל הקוטב הצפוני, וכל זאת על רקע הפוריטניות הבריטית. צ'רלס דיקנס מסמל אותה באופן נפלא, כשהוא מנסה להגן עליה בפאתטיות מכמירת לב של מי שמבוכתו אינה נותנת לו מנוח
למחיקתה של שואת יהודי צפון אפריקה מהתודעה הציבורית סיבות רבות ומגוונות. עוד לפני ועדות ציבוריות, תביעות וטענות לקיפוח מתמשך, כדאי לקרוא את "מסך של שכחה", מסמך חשוב שסוקר את כל האספקטים שהובילו ליצירת החור התודעתי המשמעותי ביותר, אולי, בהיסטוריה הישראלית
