ההישג העיתונאי של רועי שרון הוא הסיוט המופרע של כולנו. המלחמה הגיעה לסלון
הפרשן הצבאי של כאן 11 הציג במהדורה תיעוד מפורט מקרב פנים אל פנים בין חיילי צה"ל ומחבלי חיזבאללה. כל כך התרגלנו למלחמה שלא נגמרת, שזה מתקבל בשוויון נפש מוחלט בשמונה וחצי בערב
באמצעות עדויות של ניצולים ותיעוד מקורי מזמן אמת, הסרט התיעודי של יריב מוזר בהוט 8 מציג את הטבח במסיבת הטבע באופן מפורט, מקיף וללא הנחות. גם אם הוא לא מחדש הרבה לאומה שמשחזרת את האימה הזאת שוב ושוב מחדש כבר שנה, זאת עדיין צפייה מזעזעת, והלב עוד מסרב להאמין
הפרשנים באולפנים מריעים לתקיפות בלבנון ומכים בתופי המלחמה. אישה אחת שיושבת שעות במקלט בקריות כי היא מפחדת להיות בבית, מזכירה את מה שכל הזמן נשכח
צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לא להבין שאנחנו בדרך להסלמה מטורפת, אבל בגנון של גלעד דיברו על מסיבה עליזה וחיקו פיצוצים של ביפרים. כשתגיע החמרמורת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. וגם "איפה תלכי" הוא סרט עדין ופיוטי, על החיים שנעצרו באוקטובר והעולם שמתעקש להסתובב
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
ערוצי הטלוויזיה משקפים מדינה בחרדה לקראת ההסלמה המתקרבת: הציבור נוטש את הרחובות, מסתער על הגנרטורים, מתחנן לכרטיסי טיסה, אוגר תרופות ליום סגריר. מי שמצפה עדיין שנתניהו ושאר מקבלי ההחלטות ידברו עם הציבור וינסו להרגיע אותו פשוט לא מבין איפה הוא חי
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
הפרק של "עובדה" עם סיפורו של החטוף שהוחזר, אלמוג מאיר ג'אן, מגלה לנו איך באמת נראים מאות ימים של שבי, ומה זה אומר על מי שנשאר מאחור. בעידן של חוסר קשב, אסור שהסיפור הזה יטבע בשטף האינסופי
לגל הבלשי של הזמן האחרון מצטרפת "האמת" (כאן 11), ולא צריך לעבוד קשה כדי לחשוף את מקורות ההשראה הנפיצים שלה. מעל לכל יש תחושה אחת שמרחפת מעליה: ישראל חרדה מבני הנוער שלה, מאוד
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12) קיבלה נפח ככל שהתקדמה, והתגלתה כמשל על עיר מחוללת ומשפחות מתפוררות. ההצלחה שלה, ושל הז'אנר כולו, אולי אומרת משהו גם על ישראל של תשפ"ד
בניסוחים כוזבים, באיזון שקרי, בהאשמת הקורבן ובהיעדר אמפתיה, מתנרמלת אלימות מטורפת כלפי אזרחים. וכשהתנהלות בלתי נסבלת זוכה ליחס כזה, אפשר להיות בטוחים שהיא תחזור
"מחיאות כפיים רמות" היא מה שהיה קורה אם חנוך לוין היה כותב באיסטנבול: הקומדיה הטורקית הקצרה של נטפליקס, שבמרכזה משפחה לא מתפקדת ובנה שמתגעגע לגלגול הקודם שלו כפרי הדר, מפרקת מוסכמות חברתיות, כאבים כמוסים ושאלות קיומיות. לא פחות חשוב, היא קורעת מצחוק
סדרת המשטרה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", המבוססת על הספר של יניב איצקוביץ', מציגה גיבורה מבריקה אך כבויה בגילומה של מגי אזרזר, שחוקרת רצח שעלול להבעיר את חיפה. הפתיחה שלה מבולגנת, אבל כשהדברים מתחילים להתבהר, היא תופסת קצב לא רע בכלל
עם תסריט ריאליסטי, שפע פיתולים, גיבורים מסקרנים ומשחק נפלא, סדרת ההמשך של "תיק נעדר" מביאה את הבלש אברהם אברהם וצוותו לחקירה מסועפת של חשד לאונס סדרתי. בעידן רווי בסדרות בלשיות, היא מספקת את הסחורה במלואה
"היהודים באים" רגילה להשתמש בעבר כדי לצחוק על ההווה. בשני מערכונים חריגים ומרגשים, היא עשתה בדיוק ההיפך
הסדרה של חנן סביון וגיא עמיר מגוללת את העלילות המופרעות של שני אוהדים בישראל ובפולין סביב מוקדמות ליגת האלופות. מה שנראה כקומדיית פשע חביבה אך סטנדרטית, מתגלה בהמשך כסדרה קודרת על הפחד ממוות, עם ניסיון מקורי לעסוק בזכרון השואה. הביקורת כוללת ספוילרים
שישה חודשים אחרי השבת השחורה, המשדרים המיוחדים בערוצים חזרו לתמונות שנצרבו אצל כולנו. לפני כל המילים הגבוהות, הרהב והבטחות השווא, כל כאבו של היום התנקז לדקת דומייה ב-06:29 בבוקר, ולפריים אחד מקיבוץ שחרב
הסדרה התיעודית של ציפי ביידר, "אמיר פיי גוטמן: חייו ומותו של כוכב פופ" (יס דוקו), מראה באמצעות חומרי ארכיון מרתקים איך צמח מילד דחוי לסופרסטאר, איזה מחיר גבתה ממנו ההצלחה, וגם את הדעיכה הבלתי נמנעת - עד הסוף הנורא
"ברלין בלוז", הסדרה החדשה והחכמה של yes, מתחקה אחר זוג אמנים ישראלים שמהגר לבירת גרמניה כדי לפתוח בה פרק חדש - ומגלים שהעבר, החרדה והאלימות של המזרח התיכון רודפים אחריהם. על הדרך, קלאסיקה עברית, זכר השואה ועיר שלא עוצרת אף פעם מתערבבים בקומדיה מתוקה-מרירה
במערכון הפתיחה הקצרצר של "ארץ נהדרת" היה רק משפט אחד של רועי בר נתן, ובקושי חמש מילים. לכאורה זה היה סתם משחק מילים מטופש, אבל רק לכאורה
"הפליליסטיות", הדוקו-ריאליטי החדש של רשת 13, מציג סנגוריות פליליות בעבודה ובחיים האישיים, ומערבבת פשע אמיתי בטראש. דווקא החלק הקליל שלה הוא זה שמכשיל אותה
העונה השלישית של המותחן (כאן 11) הזניחה מעט את מה שהפך אותה לסדרה כה מרתקת, אך חתמה את הסאגה בעוד סוף מסחרר. אחרי שערבלה אובססיה, נקמה והתקרנפות למשל ישראלי אינטנסיבי, הבלש המרגש שלה משאיר לצופים לפתור בעצמם את התעלומה האחרונה. 5 הערות
"20 ימים במריופול" יזכה כנראה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ובצדק: זהו דיוקן גרפי ומדמם של עיר שמוחרבת ללא רחמים בפלישה הרוסית לאוקראינה, שבה בעת גם מהרהר על חשיבות התיעוד בעידן של פוסט-אמת, תעמולה צינית ואדישות. את המראות האלה ייקח לי הרבה זמן לשכוח
"חולי אהבה", הסדרה החדשה של קשת 12, מביאה אל המסך דרמה קומית על אבחון בסרטן ועל ההתמודדות איתו. היא שופעת טוב לב, ובאמצעות הומור עדין, משחק משובח ודיאלוגים חכמים מצליחה להתמודד עם בשורות מרות. אולי דווקא בגלל שלא חסרות לנו כאלה לאחרונה, היא מחממת את הלב
גם המערכון של "ארץ נהדרת", שכולו הערצה לזמר שנפצע בעזה, וגם הגולשים שכעסו עוד לפני שראו רגע אחד מתוכו, מגלים את אותו דבר: עמדי הפך לסמל לאומי, שלצחוק עליו זו פגיעה ברגשות הציבור. אולי זה מתבקש: כשהכול כל כך ציני מסביב, מי שאינו כזה הוא הקו האדום של ההומור
במדינה נורמלית, בת מצווה זה לא חדשות. אבל בישראל שום דבר לא נורמלי, וכתבה מתוקה של תמיר סטיינמן על נערה משדרות שחוגגת יום הולדת 12 רחוק מהבית והחברים מעלה בפשטות את המחירים המודחקים והלא הוגנים שתושבי הנגב משלמים. וגם: הרגע ב"כוכב הבא" שנתן לנו אגרוף בבטן
סדרת הפשע המצליחה של התאגיד חזרה לעונה שלישית, והציפה מחדש את הריקבון, הפוליטיקה הפנימית, ומאבק האימתנים בין מי שנלחם על צדק ומי שמכר את ערכיו. עוד מוקדם לדעת מי ינצח, אבל דבר אחד ברור: זו כבר לא האודיסיאה של איזי בכר, אלא סיפור נפילתו ונפילתו של ברק הראל