לא דובי ולא נעליים: מתחת לבית של סינוואר מצאה אדוה דדון שיא מגוחך חדש
כתבת חדשות 12 יצאה לחאן יונס וגילתה את מה שנשאר מתחת לבית המופצץ של מנהיג חמאס בעזה. בין ההריסות, היא גילתה את כל האמת - הפתטית יש לומר - על סיקור המלחמה
כתבת חדשות 12 יצאה לחאן יונס וגילתה את מה שנשאר מתחת לבית המופצץ של מנהיג חמאס בעזה. בין ההריסות, היא גילתה את כל האמת - הפתטית יש לומר - על סיקור המלחמה
אתמול בערב התגלה שגם חיקוי מבריק של יניב ביטון לא יכול להתמודד עם אחד מרגעי השפל הנוראים ביותר של המקור. אם זה לא מספיק, גם "החות'ים" של "ארץ נהדרת" מוציאים את העוקץ מכל בדיחה על אוריינטליזם של מישהו אחר. מזל שכיתת הכוננות ממשיכה להציל את כולנו
משפחה סהרורית זקוקה לאינטרנט, מכוניות שמבטיחות לנו כמה שהדרך יפה, כולם מצדיעים ומחבקים רק תקנו ותקנו ותקנו. בזמן המלחמה, הפסקת הפרסומות מלאה בהזיות, אבל כשצה"ל בכבודו ובעצמו מתלוצץ על החרדות שלנו, נשבר שיא חדש - וישראל נגלית במלוא טירופה
יש טיעונים טובים בעד החזרה של תכנית הבידור, אבל כרגע, השיחות על האירוויזיון, הסמול טוק וכל האווירה מסביב - עם כל מה שראינו וכל מה שאנחנו עדיין מעכלים, המופע הזה נראה כמו מזכרת דהויה מעולם אחר לגמרי. רגע אחד גילה שזה יכול גם להיות אחרת
"אוטו אוכל - צו 8" יצאה לפגוש בעלי עסקים מעוטף עזה ומתנדבים, ולהכין ארוחה לצעירים מכפר עזה שניצלו מהטבח. המתכון המנצח: לזוז הצידה ופשוט להקשיב, כדי לקבל שעה נדירה של נורמליות במציאות לא נורמלית
"כל האור שאיננו רואים", המבוססת על רב מכר זוכה פוליצר, מציגה קיטש נאיבי וסיפור פשוט, קל לעיכול ומתקתק עד בחילה, שהופך את הקטסטרופה הגדולה בהיסטוריה לרקע אסקפיסטי. המעטפת הדביקה מכעיסה: יש משהו לא מוסרי בגישה שמטשטשת כל דבר שלא עושה נעים בסוף היום מול הספה
כל הסחרור הישראלי מתנקז לרגע הזה: המאבק בין הדתה לחילוניות, הרמיסה של שלטון החוק, תרבות האצבע בעין, הוויכוחים הפוליטיים שגולשים לעימותים פיזיים ברחוב וחוסר היכולת לחיות זה לצד זה - וכל זאת בערב יום הכיפורים. הטלוויזיה, כרגיל, התעסקה בטפל
הסדרה התיעודית של סימה קדמון ואמנון רבי בכאן 11 היא צלילה מרהיבה, כנה ואינטימית אל מתחת לעורו של חיל האוויר, שלא מתביישת להצביע על היוהרה, הבלבול והמחדלים שליוו את המלחמה - אבל גם מנסה להבין את בני האדם מאחוריהם
על המסך, החשיפות על איתמר בן גביר הדגישו את האופן המטופש שבו מתנהלים דברים בישראל, ובהתאם הן התקבלו כמעט בשעשוע באולפנים. התיעוד שבו חברת מפלגתו קראה לרוצח התינוק עלי דוואבשה והוריו "קדוש וצדיק", רק דרבן את רפלקס ההקאה
הכתבה של עורך חדשות החוץ בערוץ 12 על התקשורת הלא-חופשית בהונגריה של ויקטור אורבן הראתה איך נראית חברה שבה גם חופש הביטוי מוכפף לעריצות הרוב הפוליטי. אי אפשר להימלט מהמחשבה העגומה: גם ישראל בדרך לשם
התעשייה האווירית בחרה משום מה לפרסם בערוצי הטלוויזיה את מערכות הנשק שהיא מייצרת כשברקע נוף פסטורלי וזמרת ענוגה שרה "שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה" ללא שמץ אירוניה. דימוי חיובי זה חשוב, אבל אנחנו לא מטומטמים: אין סיבה למכור לנו טילים בעטיפה של גבינה לבנה
כוכי כלף, שבנה לא הוכר על ידי מערכת הביטחון והצית את עצמו, ולאה גולדין שעדיין ממתינה להשבת גופת בנה מעזה, המחישו כיצד הברית בין המדינה לאזרחים מופרת לכל אורכה. אולי אם אימהות ולא פוליטיקאים וגנרלים היו פותחים כאן מהדורות, דברים היו נראים אחרת
מערכון הקאמבק הקצר שלה אולי לא הפתיע, אבל המחיש עד כמה נחוצה לנו סאטירה משמעותית באחת התקופות המטורללות בתולדות המדינה, פשוט כדי שלא נשתגע
עודד בן עמי קרא במונולוג נואש לראש הממשלה לעצור את הטירוף, תינוקת משחקת בכביש זעזעה את המדינה ואילו נגה ניר נאמן בחרה בדרך ביזארית אך גם מדויקת באורח פלא כדי לסכם את היום. שלושה רגעים חריגים ביום מטורף ממילא, שמתנדנדים בין תקווה לייאוש
יש סיבה שהסיפור של "מעירים דובים מרבצם" מוכר לנו - מדובר בגרסה מחודשת של "עקרון ההחלפה" הישראלית. גם אם היא נאמנה באופן קפדני לכל כללי הז'אנר, היא מצליחה לגעת בחמלה בנושאים מורכבים כמו פוסט-טראומה מבלי להעיק, עד לפתרון המספק
אקטואליה? התכנית החדשה של רשת 13 מציגה כאוס מחריש אוזניים, וולגרי ורווי קלישאות, שמרדד את כל מה שקורה לבידור נרגן ורעשני. זה תוכן דל וסתמי, שהמילה המנומסת ביותר עבורו היא "מיותר"
הסדרה החדשה של רשת 13 חוזרת אל ימי האינתיפאדה השנייה, ולאופן שבו האלימות סוחפת כל מה שנקרה בדרכה. היא מקדישה נפח מרכזי לדרמה הביטחונית-מודיעינית בסגנון "בית לחם", וגם מופקת ומשוחקת היטב - אבל לא מספיק מקורית
המיני-סדרה הבינלאומית "רוחות ביירות" שכתבו ליאור רז ואבי יששכרוף מנסה לתאר את עלייתו ונפילתו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה, מימי מלחמת לבנון ועד ההתנקשות. היא שואפת להכניס פנימה הרבה, אבל מתקשה לצבור מומנטום, להעמיק או לסחוף
התכנית של גיא לרר ברשת 13 עברה לשעה 19:00, ונפתחה בשאיפה לדבר על כל מה שחשוב לנו והתקשורת מחמיצה. הפער בין המונולוג לתכנית ההשקה בלתי נתפס וכמעט טראגי: הדרך מלאה כוונות טובות, ובסוף מתעסקים בשטויות עלובות
מותחן האימה היהודי של כאן 11 הוא המקום שבו נפגשים השוליים של העולם החרדי, שדות חסרות מנוח, מיסטיקה אפלה, היפים תמהוניים ולא מעט דם. למרות תסריט מפוזר ומשחק מוגזם, מדובר בבינג' מספק שנע בין טירוף לטראש, ויש בו יותר ממה שנדמה במבט ראשון. זהירות: ספוילרים
ביום שאחרי ליל המחאה ההיסטורי נגד המהפכה המשפטית ופיטורי שר הביטחון, משדרי האקטואליה התקשו להעביר את הזמן עד להכרזה הדחויה של ראש הממשלה על עצירת החקיקה. אחרי שזו סוף סוף הגיעה, גם באולפנים הבינו שהדרמה נמצאת בכלל במקום אחר
צפייה בטלוויזיה בתקופה הקיצונית הזאת, בתוך סדרת אירועים בלתי סבירה ובלתי נגמרת, מותירה תחושה של טביעה. זה משפיע על הצופה, על הנשיא וגם על המגיש. אתמול במהדורה של חדשות 12, כשאירוע רדף אירוע, קושמרו המחיש זאת שוב ושוב, ובתסכול גובר
הסדרה החדשה של כאן 11 עם יהודה לוי מתארת את תככי עסקאות הנדל"ן שמנסות "לייהד" את האזור, כשבאמצע מתנגשים פלסטינים, מתנחלים, אנשי דת ואופורטוניסטים - אלא שהיא מתקשה להתרומם מעל לקלישאות ולאפרוריות
הפרויקט הדוקומנטרי על היחידה אפופת הסוד אולי מלקט זיכרונות מאוסף מרשים של מרואיינים, אבל נמנע מכל עמדה ביקורתית או מסקנה מקורית. עם כל הכבוד להצצה הנדירה, זה לא מספיק בשביל להפוך למסמך בעל ערך
מה שהיה נפלא בסדרת הלהיט של כאן 11 הוא לא העלילה המופרכת, אלא בעיקר מה שהסתתר מתחתיה: תסריט אוהב אדם עם דיאלוגים מושלמים, שמציגים בחדות איך כל גיבוריה משחקים כל הזמן תפקידים, מעמידים פנים ועושים הצגות. למרות הכול, בסוף מגיעה גם גאולה
בעקבות מסע הרצח הנורא בשכונת נווה יעקב בירושלים, הפאנלים הרועשים של שישי בערב השתתקו והוחלפו בשידור מתוח ומלא מועקה. כשהזעם הוא הערוץ הזמין ביותר, מה הפלא שהחיפוש הנואש אחרי דרמה דורס כרגיל את האיפוק
"דוד מלך ישראל השנייה", סרטם של רובי אלמליח ואמיר בן דוד על שר החוץ לשעבר, מיטיב להראות את כל תקרות הזכוכית הגזעניות שעומדות בפני מזרחים בפוליטיקה ובכלל, וגם מלווה בפסקול מהמם. בכל זאת, דמותו של לוי עצמו מתפספסת בתוך הדיון הכללי
הרבה דברים רעים אמרו על ההבטחה הגדולה של כאן, ורובם נכונים. אבל בנכונות שלה לשחק עם ההיסטוריה בחכמה, להביט בה באירוניה ולהשתעשע עם הפאתוס ההרואי עד כדי גיחוך - היא עשתה משהו שמעט סדרות ישראליות העזו לעשות. חייבים להעריך את זה