תכנית "המקור" על ילדי הכת של דניאל אמבש הביאה את עדויותיהם של הילדים שעברו התעללות בפירוט מצמית. היא הפנתה אצבע מאשימה לא רק כלפי האב המתעלל אלא גם כלפי הרשויות שלא הבחינו, העיתונות שלא הקשתה, ואפילו כלפינו הצופים, שמעדיפים לעצום עיניים
הכוכבים החדשים זרחו בתוכנית פתיחת העונה ה-18 של "ארץ נהדרת", בעיקר כי הם חדשים. במערכת בחירות בלתי נגמרת עם כוכבים שכמעט אינם מתחלפים, מה כבר אפשר לחדש על אותן דמויות חבוטות? בנוסף: חבל שהתכנית לא ניצלה את הקול הערבי לטובת משהו רענן יותר
הסרט התיעודי על אהובה עוזרי מבהיר את חשיבותה במוזיקה המזרחית ובכלל כזמרת יוצרת ישראלית, אבל מעל הכל, הרבה יותר מסרט ביוגרפי, "צלצולי פעמונים" מצליח לתאר את האופן שבו מוזיקה נוגעת באנשים - אולי הדבר הכי חשוב שאפשר לומר על כתיבה ותיעוד של מוזיקה פופולרית
הטלוויזיה תספר לכם גם בימים הכי נוראים שהרוק זה גשם והדם הוא קטשופ - ופיג'מה וטרנינג, אם לא ידעתם, הם בכלל שיא השיק, טרנד היסטרי, הדבר החם ביותר בחורף הקר שלפנינו. תהיו מאושרים, רק תרכשו טרנינג חדש ותנצחו את התקופה
סיפור הילדים שמני בן דרור מקריא דרך הקשר לבנו יוני ולחבריו הנצורים בבונקר הולם את התחושה של האב המרחף מעל, וחושש ממה שיקרה ליקירו ברגע שלא ישמור עליו. וגם: הכישלון הגדול של אבינועם והעימות התמוה בין מרקו לאלוש. נדב מנוחין מסכם את פרק 7 ב"שעת נעילה"
הסדרה החדשה בקשת של יוצרי "היהודים באים" היא מוצר טלוויזיוני כה עצל, סתמי ומיותר, עד שהרגש היחיד שהוא מעורר הוא אדישות מוחלטת. זו לא מנה איומה אלא כזו שאין לה בכלל טעם או ריח: ההומור לעוס, התסריט צפוי, הדמויות לא מעניינות, וגם השחקנים לא מושיעים אותה
העימות הגובר בין מרקו לכספי, משימת ההתאבדות שממתינה לשריונרים, ההתנצלות שלא תגיע בפני איש המודיעין אבינועם ומראות החורבן המזעזעים מזירת הקרב בגולן שהובילו לקריסתו של מני בן דרור. נדב מנוחין מסכם את פרק 3 ב"שעת נעילה"
מה שרה"מ מכר לישראלים במסיבת העיתונאים זה לא ממש את החברות החדשות שלנו או שלל הסיבות לרקום איתן קשרים - אלא את המסר שבזכות השלום איתן יהיה זול יותר לטוס מעליהן בדרך ליעדים אחרים. ערבות? כבוד הדדי? השלום על פי נתניהו הוא חלום על טיסות מהירות לברזיל
הדרמה החדשה של כאן 11, המשחזרת את ראשיתה של מלחמת יום הכיפורים, נהנית מסצינות קרב נהדרות ועיצוב מרשים, ומתארת את המלחמה כגיהנום של ממש. אולם משחק מוגזם ועיסוק פשטני בקווי השבר של החברה הישראלית מאפיל על כך. חווית הצפייה בה, אם כן, תלויה בפער הציפיות
במהדורות המרכזיות נושא נאום רה"מ נדחק כצפוי לאחר ענייני הקורונה, ובזמן אמת בחדשות 12 אף קטעו את השידור החי של הנאום לטובת ריאיון בתכנית חיסכון עם שר התקשורת יועז הנדל על פריסת רשת ה-5G החדשה. הרגע הזה אמר הכול: עד כדי כך מדובר ברגע חסר משמעות לחיינו כרגע
על העיסוק השטחי בסוגיות מהותיות, על ההתמכרות לפרובוקציות של יורם לס, על ניתוק מהציבור, על מהדורות ארוכות מדי: ערב יום הכיפורים, יש לערוצים המרכזיים בהחלט על מה לבקש מהציבור סליחה ומחילה בכל מה שנוגע לעיסוק בקורונה. אלו הסליחות המרכזיות
הכל מתקתק ב"הזמר במסכה": התחפושות וואו. השופטים קורעים, המנחה מעולה. אבל איכשהו כל הקרנבל הזה מייגע ומנותק, לא שייך למצב הרוח הכללי, כאילו לא מתרחש בישראל 2020 אלא מתישהו בעתיד, ובעיקר נמרח לאיטו. גם המשחק עצמו ממצה את עצמו די במהירות
הדברים שבאמת מטרידים את מערכת הבריאות פשוט לא נמצאים ב"המתמחים" של קשת 12, כדי לא להפריע לסרטון התדמית המצוחצח. ובלעדיהם, "המתמחים" אינו אלא מוצר בידורי חסר, משופץ ומסולף. יש דברים שפלסטר לא יכול לכסות
ההצהרה של גנץ, הסרטון של נתניהו, התגובות של שניהם זה לזה וההכנות לקראת ההצבעה תפסו באופן טבעי את עיקר לוח הזמנים. וכך זה נמשך ונמשך, עד שהגיעו התשובות, ואיתן גם ההקלה. הפוליטיקאים אכלו את מה שבישלו, אבל אנחנו אלה שנשארו עם טעם רע בפה
מפליטת הפה של גילה גמליאל לספין שהפיצה רינה מצליח, מהמריבה המיותרת באולפן שישי לתגובות המשטרה על האלימות לכאורה כלפי מפגינים. ארבע תחנות מאוסות לאורך שידורי סוף השבוע מלמדות עד כמה מזלזלים בנו. והדבר הכי גרוע? שזה נראה רגיל לגמרי
האירוע הביטחוני בצפון התחיל כ"אירוע לא פשוט" שעשה סימנים של אסון לאומי, אלא שמהר מאוד התברר שהוא הסתיים מהר מאוד ושהשגרה חזרה. רק שאז נתניהו וגנץ הודיעו כי ישאו הצהרה - והתקשורת עברה מרצונה לדום
בהפגנות אתמול (מוצאי שבת) היה ניסיון רצח פוליטי, מפגינים שרוססו בגז מדמיע על ידי מתנגדים ואחרים שריסקו עליהם בקבוק זכוכית. אלימות מסוכנת משתוללת כלפי אזרחים, אבל באולפנים מעדיפים לתהות למה המפגינים לא מכבדים כביכול את ההכרעה הדמוקרטית ומי מהם שמאלני
סדרת הכתבות החדשה של אבישי בן חיים בחדשות 13, "המרוקאים החדשים" מצביעה יותר על מה שמחוצה לה: ההיעדר הכמעט מוחלט של דיון בתרבות מזרחית בהקשרים חברתיים מחוץ למסגרות מאוד מצומצמות ומגבילות. אולי יש מרוקאים חדשים, אבל ההגמוניה ממש ישנה
בדיווחים של מעצרו של אמיר השכל אי אפשר היה להתחמק מהעובדה שהוא תא"ל במילואים. משתמע מכך שאם המפגינים הם נערות אולפנה בעמונה או פלסטיניות בשטחים, בחורי ישיבה או סטודנטים אתיופים שנעצרו בהפגנות - הם קודם כל פורעי חוק שמאיימים על הסדר הציבורי
משום מה החליטה מהדורת חדשות 13 לשלוח את אבישי בן חיים וברוך קרא לסקר ביחד את הפגנת הימין בתל אביב, בחירה חסרת תכלית חוץ מהרצון לשווק שוב את הוויכוח ביניהם. מה רע בסתם כתב מן השורה? בנוסף: היקום המקביל בקצה המהדורה והפרט החשוב ששכחו במהדורת 12
הדוקו החדש של yes מציג את יזמית הנדל"ן כמו שלא ראינו אותה מעולם, אבל מפספס את נקודת המבט הרחבה יותר: מה המקרה של ענבל אור מייצג? מה הסיפור שלה אומר על ישראל של ימינו, בעידן שאחרי מחאת הדיור? מה הדרמה החברתית-כלכלית הגדולה יותר שמתחוללת כאן?
יש מקום לדעות שונות, אבל נדמה שלס הוזמן לתוכנית "אולפן שישי" יותר בשביל ההצגה מאשר בשביל הוויכוח - פחות בשם האופוזיציה, יותר בשם הפרובוקציה. בנוסף: העיסוק של המהדורות בהריגתו של איאד אל-חאלק היה פעוט, לא ענייני ומביש
"עוד ניפגש", הדוקו-ריאליטי החדש של כאן 11, נהנה מליהוק נהדר, מדמויות אותנטיות ומרתקות ומדרמה אנושית שקל להתחבר אליה. עם זאת, הפורמט נדמה מלאכותי ומנוכר, וקשה להבין את הרציונל מאחוריו. וגם: "יומני המגיפה" (yes דוקו) הוא דוקו כיפי לאללה שעושה חשק לבינג' טוב
בבית המשפט המחוזי בירושלים, מאבק הדימויים של נתניהו נגד עצמו הסתיים בהפסד עם פריים מופרע, מהסוג שרק תקופה משוגעת ואנשים שמזמן איבדו את הבושה יכולים לייצר
קרן מרציאנו בירכה במרוקאית את מדליקת המשואה ריינה אביטבול בת ה-92. אפשר לדבר על חשיבות של ההנכחה של קול ושפה אחרים במיוחד ביום העצמאות. אבל האמת שזה היה פשוט רגע יפהפה ומרגש. וגם: מה היה חסר בטקס חלוקת פרסי ישראל?
זה לא היה כיף, זאת הייתה טלוויזיה נלעגת במובן העמוק של המילה, כזו שמזלזלת בשכלם של הצופים ואין לה כוונה להיות סנטימטר מעבר לשומר מסך דליל. הבמה וכל המהלך בכלל של "לא נפסיק לשיר - מהדורת הקורונה" נראו מאולתרים עד כדי רישול
המפגש של חיים אתגר למגישה והמרצה הפופולרית הציג מאבק של שני אגפים שונים של התקשורת השמרנית. מתחת לכל ישראל אחים וכל הג'אז הזה, מסתבר שהיא חושבת שכולנו מטומטמים. יש אור שלא מאיר
נתניהו פתח את ההצהרה לתקשורת עם הערה תמוהה לפיה נאלץ לסדר לעצמו את האיפור והשיער כאילו זה מה שאכפת לאזרחים כרגע, וגם כחלון ניצל תזמון אומלל כדי להודיע על פרישה מהפוליטיקה. זאת לא רק טעות בטיימינג ובשיקול הדעת, אלא גם על גבול החוצפה
כששמענו במהדורה את דני רופ, איש חייכן שבדרך כלל משדר חביבות נצחית, נאנח בקול שבור על כך שאנשים נאלצים לראות את מזג האוויר רק מהחלון, הבנו סופית שהמצב קשה. השגרה הובסה. אם אפילו החזאי לא מבטיח שמחר יהיה יפה יותר, אולי כדאי באמת להתכונן לגרוע מכל
במציאות כה איומה, התקשורת חייבת לשנות את סדר היום הבורגני שלה, ולהפנים שמשבר הקורונה פירושו גם מצב חירום חברתי. הגיע הזמן להחליף את הכותרות: לא עוד "כמה קשה להישאר עם הילדים בבית" אלא "מה יעשו מאות אלפי משפחות כשאין איך לגמור את החודש"
דווקא כתוביות "צבע אדום" במהלך עוד מערכון על "ספין של ראש הממשלה" הדגימו אפקט סאטירי משמעותי יותר מהמהדורה העייפה של התכנית. וגם: מה כל כך מטריד בגרסת "שבט אחים ואחיות" בפרסומת של שוופס
"מאה מיליון צפיות" (yes דוקו) היא תזכורת מעיקה לכוח הבלתי נתפש שמרוכז בידי ענקיות האינטרנט, וכיצד הכוח הזה יכול לתווך לנו את המציאות, לקנות ולמכור, ואפילו לקדם - באמצעותנו וגם על גבנו - אינטרסים כלכליים ופוליטיים שיכולים לסכן את הדמוקרטיה
מהדורת סוף השבוע בהגשת דנה ויס התייחסה לבהלת הקורונה באופן חסר פרופורציה ובנפח הכי נרחב שאפשר לתאר: מפות מיוחדות, כתבים פרושים ברחבי הארץ ותיעודים נטולי ערך חדשותי. מסתבר שגם לנגיפים יש ביטלמאניה
בניכוי היומרה להביא למסך את בני דור ה-Z, "סטוריז" היא בסך הכל אוסף סיפורים שמראה שמה שמכונה בשפת הבומרים "הנוער של היום" הוא אחלה, חכם ומביך כמו כל נוער אחר לפניו. הרבה יותר מש"סטוריז" מגדירה את החוויה שלהם כסיפור אחר, היא מדגימה עד כמה הם דומים לנו
הסרט של אושרת קוטלר וגבי אשכנזי מספק הצצה לסיפור מרתק על הקהילה הבולגרית שסיפורה עדיין לא מוכר. למרות שאינו מושלם, הסרט מהווה תזכורת לכל מי שסבור שהוא למד מספיק על הנושא, שהיקפו של האסון הוא כה גדול, נרחב ובלתי נתפס הרבה מעבר לסיפורים המרכזיים
מגישת "פגוש את העיתונות" מצאה את האשם האמיתי ברדידות כלי התקשורת ובקושי שלהם לעסוק בנושאים כבדי משקל: הפוליטיקאים. אלא שהטענה הנכונה שלה התפוצצה לה בפנים כשהיא עצמה ראיינה את איימן עודה
