במהדורות המרכזיות נושא נאום רה"מ נדחק כצפוי לאחר ענייני הקורונה, ובזמן אמת בחדשות 12 אף קטעו את השידור החי של הנאום לטובת ריאיון בתכנית חיסכון עם שר התקשורת יועז הנדל על פריסת רשת ה-5G החדשה. הרגע הזה אמר הכול: עד כדי כך מדובר ברגע חסר משמעות לחיינו כרגע
על העיסוק השטחי בסוגיות מהותיות, על ההתמכרות לפרובוקציות של יורם לס, על ניתוק מהציבור, על מהדורות ארוכות מדי: ערב יום הכיפורים, יש לערוצים המרכזיים בהחלט על מה לבקש מהציבור סליחה ומחילה בכל מה שנוגע לעיסוק בקורונה. אלו הסליחות המרכזיות
הכל מתקתק ב"הזמר במסכה": התחפושות וואו. השופטים קורעים, המנחה מעולה. אבל איכשהו כל הקרנבל הזה מייגע ומנותק, לא שייך למצב הרוח הכללי, כאילו לא מתרחש בישראל 2020 אלא מתישהו בעתיד, ובעיקר נמרח לאיטו. גם המשחק עצמו ממצה את עצמו די במהירות
הדוקו-דרמה של קשת על מקרה אתי אלון היא תוצר חלש וזניח, לא מקורי ואף שטחי, מבחינה אמנותית ועיתונאית כאחד, נטול חשיפות, תפור בגסות ומוציא אפילו משחקניו המוכשרים תצוגות משחק מביכות
בעוד בוושינגטון חתמו על הסכמים היסטוריים משמחים, בישראל שלט חוסר הוודאות לקראת סגר שיש בו יותר שאלות מאשר תשובות, ואז גם מסרי צבע אדום שהשתלטו על מצג הפיוס שעל המסך. את הנסיונות להמחיש את תחושת החגיגיות העבירו יונית לוי ודנה ויס מביכה אחת
אולמרט בטוח גם כיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, שאינו אדם מושחת, ושהכרעת הדין לגביו הייתה שגויה. בסרט הדוקו החדש, "האיש שרצה יותר מדי" של הבמאית רוני אבולעפיה (HOT8), הוא שוטח את גרסתו הציבורית לאירועים. היא לא מאוד משכנעת
מה שהופך את הסדרה של כאן ליוצאת דופן - אך גם מהווה את נקודת התורפה שלה - הוא העריכה ההיפראקטיבית הקיצונית שלה. המסיבה הזו אולי מאבדת מדי פעם את הצופה, אך היא עושה שירות חשוב מאוד בכך שהיא מבהירה שלא מספיקה רק היכרות, הגיע הזמן גם לדו שיח
