אם מדורות השבט הטלוויזיוניות מבטאות משהו בנפש הישראלית, הרי שגלגל החדשות חסר המעצורים, שלא עומד לעולם ברדיפה אחרי הסנסציה הבאה, הוא סימפטום חברתי לאדישות, לחוסר סבלנות ובעיקר להדחקה
על אף ההתרגשות שבחזל"ש, האירוויזיון סיפק ערב די משעמם ומפוהק בסך הכל. כאילו אחרי שנה בלי הופעות חיות וקהל, כולם רק רוצים להעביר את האירוע בשלום בלי שהאדמה תיפער וייצא ממנה אסון חדש. גם השידור מישראל לא היה מלהיב במיוחד, ולעתים גם דלוח
מה שעלה שוב ושוב בשיחה באולפן של קשת עם אמו של חלל צה"ל הדר גולדין הוא הצבעה על ביטויים ריקים שכבר לא מספקים אותה (ובצדק). המחאה שלה היא כלפי הנהגה שכשלה בהשבת בנה, אבל גם נגד משפטים חסרי משמעות שאולי טובים מספיק בשביל כותרת במהדורה, אך לא משנים דבר בשטח
הפוסט הפוגעני של ירון לונדון הוא שלשול מילולי חסר טאקט, אבל הוא לא חדשות. כשאנחנו מדברים על טרגדיה כל כך קשה ומרובת נפגעים, האם פוסט פייסבוק - של אדם שאינו באמת רלוונטי לסיפור המרכזי, שהוא אסון מירון - לא מתגמד לנוכח הפרופורציות?
את טבילת האש שלה ב"העולם הבוקר" לצד המגיש שלצדה וחובב הפרובוקציות אברי גלעד עברה רותם ישראל בהצטיינות, אך כמו שהיא יודעת בעצמה - הליגה עוד ארוכה והגשה לצד אברי נמשכת הרבה יותר מתשעים דקות
הרגעים הטלוויזיוניים החשובים ביותר בסוף השבוע הבלתי ניתן לעיכול הזה - כלומר: היחידים שחדרו מבעד למסך העמום - היו אלה שבהם אנשי החדשות חרגו מהשיחה המנומסת. כשתמר אלמוג נחנקה מדמעות וגיא פלג רתח מזעם - הם נתנו ביטוי לתחושות הצופים
