יש מקום לדעות שונות, אבל נדמה שלס הוזמן לתוכנית "אולפן שישי" יותר בשביל ההצגה מאשר בשביל הוויכוח - פחות בשם האופוזיציה, יותר בשם הפרובוקציה. בנוסף: העיסוק של המהדורות בהריגתו של איאד אל-חאלק היה פעוט, לא ענייני ומביש
"עוד ניפגש", הדוקו-ריאליטי החדש של כאן 11, נהנה מליהוק נהדר, מדמויות אותנטיות ומרתקות ומדרמה אנושית שקל להתחבר אליה. עם זאת, הפורמט נדמה מלאכותי ומנוכר, וקשה להבין את הרציונל מאחוריו. וגם: "יומני המגיפה" (yes דוקו) הוא דוקו כיפי לאללה שעושה חשק לבינג' טוב
בבית המשפט המחוזי בירושלים, מאבק הדימויים של נתניהו נגד עצמו הסתיים בהפסד עם פריים מופרע, מהסוג שרק תקופה משוגעת ואנשים שמזמן איבדו את הבושה יכולים לייצר
בריאיון הראשון מאז השבעת הממשלה לא חרגה מגישת "עובדה" מהשאלות הצפויות ובהתאם גם לא קיבלה תשובות ידועות מראש. גנץ ספג את הביקורת וענה בענייניות ראויה לציון, אך פליטת פה אחת שלו טרפה בכל זאת את הקלפים
המשדר הצולע "Europe Shine a Light" הדגים משהו כללי: כך בדיוק נראית תרבות בלי קהל, בלי אנשים שבאים לחגוג אותה וליהנות ממנה. כמו ספורט בלי אוהדים, כמו מוזיאון ריק: בלי מפגש עם הקהל הזה אין בעצם תרבות. וגם: האמירה המקוממת של רינה מצליח
סדרת הדוקו של כאן מתארת ניסיון לשפיות תרבותית מול בעיות פוליטיקה וביטחון, אך הבועתיות הזו ניכרת גם בה עצמה: כעסים, ויכוחים, וביקורת מתוך תעשיית התרבות נפקדים ממנה. במקביל היא גם מדלגת על כמה מהאלמנטים הכי מעניינים בתחרות. למרות זאת, היא מעניינת ומהנה
המהדורה המוקדמת של חדשות 12 זימנה לאולפן מצד אחד את פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, ומצד שני את אבי חיימוב, בעל מסעדה בתל אביב. הזלזול שבו האחד דיבר אל השני הוציא מן המרצע את הייאוש והפך את האייטם לקרב צעקות אבוד שקושמרו לא הצליח להשתלט עליו
גם בלי לשנות סדרי עולם, "לוחם 566" של כאן 11 היא יצירת דוקו עשויה לעילא ולעילא. שימוש מאוזן בשלל אמצעים קולנועיים מוביל לכך שגם הסיפור המוכר הזה, שסופר כבר אינספור פעמים, מותח, מסקרן ומפתיע, ובגדר חובה לכל מי שחובב עלילות ריגול ותחבולות ביון
"מלחמה בלי שם" (כאן 11) הוא כינוס יעיל של האירועים והשמות של 18 שנות מלחמה חסרת תוחלת בלבנון, אך הוא גם סובל מכמה בעיות. נדמה שהבמאי ישראל רוזנר נותן לכרוניקה להוליך אותו, וקולו נשמע מעט מדי
