צפייה במהדורות היא חוויה מייאשת, לא רק בגלל החדשות עצמן - אלא בגלל הסיקור השטחי והצעקני שמקיף את הכול. באקלים הזה, הכתבה המקיפה ב-12 על פסקת ההתגברות הציגה בבהירות ובעושר נושא מורכב, ועשתה מה שמהדורות אמורות לעשות: סדר בחדשות. חבל שזה כל כך נדיר
בחסות תערובת של פופוליזם, לאומנות ואובדן אמון ברשויות, גוברים הקולות המעודדים אזרחים ישראלים רגילים לשאת נשק. כשהעיתונות מסקרת את התופעה הזאת בלי להדגיש את ההשלכות האפשריות, היא מעודדת כאוס באופן פעיל. אחר כך היא תוכל להמשיך ולצקצק על האלימות המשתוללת
המשפט "ערבים לא גרים בבני ברק", שריססו פורצים על קירות דירה בעיר, מזקק גזענות כה עמוקה וגסה שאי אפשר לטעות בה - ובכל זאת אולפני הערב הצליחו לקושש רק תגובות רפות, מיתממות ומבישות מנבחרי הציבור החדשים. אולי, מול הכיתוב השחור, הגיע הזמן שהתקשורת תמתח קו אדום
מבין כל המופעים הבזויים של פוליטיקאים על המסך, השתתפות בריאליטי כמו "המטבח המנצח" היא האיומה ביותר, וסמל ההתרוקנות מתוכן ומשמעות של עבודה ציבורית. הטלוויזיה לא אמורה להתגייס לתעמולה ופוליטיקאים לא אמורים לקדם תכניות מלאות חסויות. זה אמור להיות המובן מאליו
הפרודיה הקיצונית על רצח רבין - עוד טאבו שנשבר - המחישה שלתכנית הסאטירה אין שום כוונה להיות מנומסת בעונתה ה-20, ושאין בה פחד. זה ממש לא אומר שהיא מבריקה או מצחיקה מתמיד, אבל מעיד על מגמה: גבולות הגזרה של ההומור הישראלי מיטשטשים, והסאטיריקנים יוצאים מהקווים
החששות של הקהילה הגאה מהקואליציה המסתמנת הביאו אפילו את נתניהו להגיב, בערך, אבל "אולפן שישי" פטרה את עצמה מעיסוק רציני בנושא והעדיפה שיחה משועשעת על שולחנות חדר החדשות עם סטנדאפיסט. בנושא כל כך מהותי, ב-12 שוב העדיפו לספק בידור במקום חדשות
