הבעיה העמוקה של תוכנית הריאליטי החדשה של רשת 13 היא שהיא חצויה בין שני מרכיבים שונים שלא מתיישבים זה עם זה: מפגש מקורי ומפתיע סביב אוכל עם דמויות יוצאות דופן, וכנגדו ריאליטי מעיק ונפוח מחשיבות עצמית
למרות הקדימונים המביכים, "לאן נעלם יגאל שילון" (קשת 12) הוא סרט חביב, אמפתי ואפילו קצת משעשע על מסע הייסורים של האיש עם הסיגר, וגם מחווה נאה, גם אם לא ביקורתית, לעולם טלוויזיוני שהיה ואיננו עוד. וגם: למה הפרומו ל"נינג'ה ישראל" במהדורה המרכזית מכעיס במיוחד
"למה ככה?" (כאן 11), בהובלת האינטלקטואל הכריזמטי, מנסה לפרק באופן קומוניקטיבי, נהיר וקצבי את יחס בני האדם למושגים מורכבים כמו שיוויון או החלפת דעה. אלא שמרוב יומרנות ורצון לספק הסברים פשוטים ויפים לשאלות גדולות, היא מחמיצה מורכבויות ונשארת ברובד שטחי למדי
לאורך השנים האחרונות, המהדורות המרכזיות הארוכות והמנופחות התמלאו בזוטות, רכילות וקידום עצמי חסר בושה. יישום ההחלטה לצמצם אותן ברבע שעה, שהחל אתמול, הוכיח שלא הפסדנו כלום מהקיצור - ואפילו שאפשר לקצץ עוד, אם יש עוד מקום לכתבה על תחפושות ואזני המן כבר בינואר
המעצר של בני הזוג אוקנין הפך לפרסומת של חברת ביטוח, כי זה העולם שאנחנו חיים בו עכשיו. הטראומה עכשיו היא פארסה, החרדה היא בדיחה. הערבוב הגס שנוצר כאן בין אקשן משועשע בפרסומת לביטוח לבין פרשה חדשותית מטרידה מעמיד את שני המרכיבים על אותו רף מטופש
התרגלנו שאין יותר הבדל בין עיקר וטפל, חדשות ורכילות, מהות ואנקדוטה. במסגרת הוורטיגו העיתונאי הזה, אנחנו יודעים כבר מזמן שיש עיתונאים ששכחו שהם אינם הסיפור. ועדיין, נדמה שאין בנמצא הוכחה גדולה יותר לצורך ההכרחי בקיצור המהדורות מאשר בזבוז הזמן המופגן הזה
