קשת 12 הצליחה להפוך את סדרת הלהיט שלה לגמר ריאליטי שכולם מדברים עליו
ההתנהלות של הפרק האחרון כמעין משדר הדחה הייתה חמודה ומעצבנת בו זמנית, אך למרות הכול נשאלת השאלה האם מדובר בסדרה שמרנית או חתרנית? סצנה אחת הכריעה את הכף
ההתנהלות של הפרק האחרון כמעין משדר הדחה הייתה חמודה ומעצבנת בו זמנית, אך למרות הכול נשאלת השאלה האם מדובר בסדרה שמרנית או חתרנית? סצנה אחת הכריעה את הכף
העונה החדשה של סדרת הלהיט של נטפליקס פחות משכנעת, אבל עדיין כוללת כל מה שריתק אותנו אז למסך: סאטירה על קפיטליזם חסר מעצורים עם שלל משחקי ילדות תמימים ורצחניים ומדים מטמטמים באותו מתקן איקוני ומושחת. הפעם יש לה מה להגיד גם על דמוקרטיה שהולכת ומתרוקנת מתוכן
יותר מעשור אחרי שנחשפה פרשת הקטינות של אייל גולן, טלי זמולוצקי מספרת לעמרי אסנהיים בכאן 11 על הטראומה, הפגיעה והעלבון שלעולם לא יימחק. היא בוכה כשהיא נזכרת בילדה שהייתה, באקטים המיניים שספגה, ובתיק שנסגר. אבל הדמעות האלה מספרות סיפור של כוח, לא של חולשה
שלום אסייג מככב ב"פטריק", סדרת הפשע החדשה של רשת 13, שנראית כמו חיקוי הוליוודי. השחקנים סביבו מגזימים בכל סצנה בעוד הוא נשאר מאופק ואנושי, והתוצאה היא סדרה שלא ברור אם היא מנסה להצחיק או פשוט לא יודעת מה היא רוצה להיות
אפיון הדמויות מדויק, האיפור מושלם והמשחק נהדר, אבל ארץ נהדרת מתקשה להיות אפילו התזמורת של הטיטאניק. זאת הסיבה שהתנצלות של גדעון אוקו בפני יאיר גולן, שהוצגה על ידי קיציס, הפכה לקטע הכי מצחיק בשעה של סאטירה
כשראש הממשלה תופר בגסות הצהרה מוקלטת, לא פלא שהנראטיב כולו נראה מחורר. שלוש הערות על מהדורות החדשות
בעשור האחרון לבד יצאו מספר דו ספרתי של סרטים על "הבוס", על רובם חתום הבמאי טום זימני. "יומן דרכים", הסרט החדש שעלה השבוע בדיסני+, אמור היה להיות שיר אהבה לסיבוב ההופעות הכי חושפני של ברוס, אבל מפספס את כל מה שברוס מנסה להגיד בין השורות
נראה של"בייבי בום" יש נשק שאי אפשר לנצח אותו - היא מציגה איך באים ילדים לעולם במקום בו ילודה הפכה עבור רבים לתשובה הניצחת לאויבים סביבנו. כשמוסיפים לכל זה גם ליהוק של דמויות בלתי נשכחות וסיפורים שקשורים ב-7 באוקטובר - קיבלתם להיט מרגש
מאחורי העימות בשידור, הטונים הגבוהים, הליטוף שבסוף, הפוזיציה והסטנדרטים הנמוכים - מסתתר איום מבהיל: כל הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו עומדים בסימן שאלה
המעבר מסיקור כניסתו לממשלה של גדעון סער לסדרה התיעודית המעולה "לוחמים", הצליח לגרום לי לייבב: פעם אחת עליהם, פעם שנייה עלינו
לסדרת הדוקו של קשת אין יומרות, אין אג'נדה - יש בה חבר'ה שאפשר לקטלג בעמודת ה"גיבורים", ואפשר לקטלג בעמודת ה"קורבנות", אבל "לוחמים" פשוט בוחרת להתייחס אליהם כאל בני אדם. וזאת תמיד הבחירה החכמה ביותר. אלא שאי אפשר באמת לספר על המלחמה הזאת בפריזמה צרה כל כך
הבעיה היא לא בחגיגות שתיית הערק של עמית סגל על חיסול נסראללה. שיחגוג, זה אכן יום חג. הבעיה היא שהוא "קיבל אישור" למופע הילדותי הזה. זו ההתבהמות עליה דיבר פרופ' לייבוביץ', שמגיעה רגע לפני קץ הציונות. היא לא מגיעה מהקיצוניים, אלא מהמיינסטרים, מערוץ 12
זה החל כמשדר תמוה, עם אווירת רטרו מחויכת והתפתח להיות מועמד רציני לפרס תכנית הטלוויזיה הגרועה ביותר ששודרה אי פעם בישראל. במשך קרוב לשעתיים עשה רפי גינת במסך כרצונו, עד שכל מה שהתחשק לי בסיום היה לחבק את אבו חסן
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
בערוצי החדשות היו אמורים לקרוע קריעה, אבל דווקא אמש הם אירחו את מוביל הפריצה לבסיס ודווקא אמש אצה להם הדרך לאולפני הריאליטי. אולי זה בגלל שברהנו טגניה "מבין את זעם" המפגינים שקראו לחברו "חמאס". לראות ולא להאמין
עם קונספט פשוט אך גאוני, הקומדיה הבריטית "רוחות רפאים" משלבת נהדר בין קומדיה מבריקה לרגעים נוגעים ללב, תוך שהיא מנצלת את הכימיה יוצאת הדופן של הקאסט ואת הכישרון הקומי של היוצרים (שהם היינו הך)
כאן 11 היה הערוץ היחיד שדיווח בלייב על נפילת שני חיילים וגם היחיד שהוכיח שאפשר לעשות פה סאטירה נוקבת באמת, אפילו על חשבון המחאה. כל זה קרה בזמן שבערוץ 12 העדיפו לעוף על עצמם במקום לשדר את התחקיר המטריד שלהם
"פרשת מזריק הנפט" מביאה במקצועיות וביעילות סדרת פשע-אמיתי שעומדת בגאון לצד מקבילותיה בחו"ל. למרות התחושה שאפשר היה להסתפק בסרט מהודק במקום בסדרה בת שלושה פרקים, המבנה הזה מאפשר לתת כבוד לכל אחת ואחד מקורבנותיו. מה שכן, עכשיו צריכה להגיע גרסת הדרמה
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12) קיבלה נפח ככל שהתקדמה, והתגלתה כמשל על עיר מחוללת ומשפחות מתפוררות. ההצלחה שלה, ושל הז'אנר כולו, אולי אומרת משהו גם על ישראל של תשפ"ד
אמנם תחרות הריקודים הסלוניים של קשת לא מתמודדת עם אותה ביקורת ציבורית כמו "האח הגדול" של רשת 13, אבל על פניו מדובר במוצר שמסמל את האסקפיזם המושלם
האולפן זעם וקצף על האמירה של רזי ברקאי בערוץ 13, שכן בתוך המציאות של התכנית הזאת ביבי הוא מקור כל הרוע בעולם כנראה, וגרוע ממנו לא יכול להיות. זה מזכיר את הדיבורים של פרשנים צבאיים על כך ש"הורדנו את ראש הנחש והוא הוחלף במישהו גרוע יותר"
"הג'ינקס" תיזכר לנצח בזכות רגעי סיום העונה הראשונה והווידוי של רוברט דרסט. אך במרוצת השנים הספקנו לשכוח שמדובר ביצירת מופת, עם יכולת יוצאת דופן להפוך אין-ספור פריטי מידע לסיפור מרתק ומותח. העונה השנייה שלה עשתה זאת שוב, גם אחרי שהסיפור כביכול כבר נגמר
עד שצפיתי בשתי הדקות של עמית סגל בפרויקט יום העצמאות של קשת 12, סברתי ששנינו אוחזים באותו הדגל והמחלוקת העיקרית בינינו היא מעל איזו גבעה להניף אותו, אבל אז הגיע הגדי
ההצלחה הפנומנלית של "אייל קטן" היא הפתעה מוחלטת, ראשית בגלל מה שאין בה: אין כוכבים, אין אקשן מפמפם-ורידים, היא לא סקסית והיא בפירוש לא צפייה מהנה. להפך. יש שם כמה סצנות שאני מתחרט שראיתי. אז מה גרם לכל העולם המערבי להידבק דווקא לסדרה הזאת של נטפליקס?
המשבצת החלשה של ימי חול המועד הפכה לחצי שעה מרתקת כשחתן פרס ישראל והאב השכול אייל וולדמן הגיע לתוכנית "אינטימי" עם רפי רשף, וחשפה הלך רוח של מחנה חשוב בציבוריות הישראלית
האריזה שעטפה את התחקיר על אבטחת יאיר נתניהו עוררה חשד שמישהו בא לשרת מסקנה ידועה מראש. העובדה שהיא הייתה יריית פתיחה לשבת שבמוצאה העדיף ערוץ 12 את מאסטר שף על פני החטופים, הוסיפה חטא על פשע
החיקוי הפשוט של ליאור אשכנזי לגנץ עושה את העבודה בלי הגזמות, בלי גימיקים ובלי קאץ' פרייזס. הוא לא צריך את ה"שלום לכם" המצחיק של לפיד או את ה"גברתי" של גלנט. הוא פשוט בני. ראש קלבסה שמשדר ממלכתיות בזמן שהוא מתחזק את הממשלה הגרועה בתולדות ישראל
"ברלין בלוז", הסדרה החדשה והחכמה של yes, מתחקה אחר זוג אמנים ישראלים שמהגר לבירת גרמניה כדי לפתוח בה פרק חדש - ומגלים שהעבר, החרדה והאלימות של המזרח התיכון רודפים אחריהם. על הדרך, קלאסיקה עברית, זכר השואה ועיר שלא עוצרת אף פעם מתערבבים בקומדיה מתוקה-מרירה
"ארץ נהדרת" קיבלה אתמול הזדמנות נהדרת לעמוד בצומת שבין המלחמה המתמשכת בעזה לבין הבחירות לרשויות המקומיות ולכתוב פרק שיותיר חותם. מה שנזכור ממנו זה בעיקר חיקויים גאוניים ליואב קיש ואילה חסון
באולפני הטלוויזיה ניסו לסכם את הבחירות לרשויות המקומיות, אבל בהיעדר תוצאות אמת, זה עניין את הישראלים בערך כמו הבחירות עצמן. מה הפלא שמה שנחקק בזיכרון מהערב הזה הוא בעיקר דאחקות טיפשיות והישג מצוין לערוץ 14?
עם כל מה שקורה, לאף אחד אין באמת ראש לבחירות המוניציפליות. אבל כשהקיצוניים נאבקים לשנות את צביון המדינה, ויש מי שישמח משיעור הצבעה נמוך - פשוט אין לנו ברירה. דמוקרטיה זה חשוב, וזו בדיוק הסיבה ש"הפטריוטים" לא רצו לדבר על זה
גם המערכון של "ארץ נהדרת", שכולו הערצה לזמר שנפצע בעזה, וגם הגולשים שכעסו עוד לפני שראו רגע אחד מתוכו, מגלים את אותו דבר: עמדי הפך לסמל לאומי, שלצחוק עליו זו פגיעה ברגשות הציבור. אולי זה מתבקש: כשהכול כל כך ציני מסביב, מי שאינו כזה הוא הקו האדום של ההומור
יכול להיות שהמסמך הסודי שהפרשן הפוליטי של חדשות 12 פרסם - שבאופן מדהים מתיישר עם כל מסרי נתניהו - אמיתי לגמרי, והודלף אליו ממקור אובייקטיבי. ועדיין, עצם העובדה שאפשר להאמין שהידיעה הזו שודרה רק בגלל שהיא מתאימה לאג'נדה שלו - היא הבעיה האמיתית של סגל
במדינה נורמלית, בת מצווה זה לא חדשות. אבל בישראל שום דבר לא נורמלי, וכתבה מתוקה של תמיר סטיינמן על נערה משדרות שחוגגת יום הולדת 12 רחוק מהבית והחברים מעלה בפשטות את המחירים המודחקים והלא הוגנים שתושבי הנגב משלמים. וגם: הרגע ב"כוכב הבא" שנתן לנו אגרוף בבטן