במשפט אחד קטן ותמים הצליחה מייה שם לחשוף את הרוע הטהור שקיים בעזה
בראיונות למהדורות שישי בערוצים 12 ו-13, מייה שם שחזרה את חוויות השבי, תיארה כרוניקה של התאכזרות נטולת שיאים ועל הדרך שחררה אמירה שהייתה צריכה להפוך כבר מזמן למדיניות הרשמית של ישראל
בראיונות למהדורות שישי בערוצים 12 ו-13, מייה שם שחזרה את חוויות השבי, תיארה כרוניקה של התאכזרות נטולת שיאים ועל הדרך שחררה אמירה שהייתה צריכה להפוך כבר מזמן למדיניות הרשמית של ישראל
אף אחד לא מצפה מהכתבים הצבאיים לדכא אותנו - הדיווחים היומיומיים מעזה עושים את זה יפה מאוד לבד - אלא שהציפייה הייתה שמשהו במוד הפעולה ישתנה אחרי האסון הגדול. זו בדיוק העת לשאול את השאלות שהכתבים האלו צריכים לשאול - גם אם הן לא ממש מתאימות לקו של צה"ל
הגרסה החדשה של "כמה טוב שבאת הביתה" היה אולי הרגע הכי מכאיב בעונה הזו של "ארץ נהדרת". זה גם אחד הרגעים הכי כנים בתולדות התכנית. הסאטירה פה לא הייתה נגד השלטון, היא לא הציעה פתרון פשוט או צחקה על צד אחד. המסר: כולנו טועים
אם להיות בעד החזרת ילדים משבי של פסיכופטים זה חטא, אז אנחנו בתקשורת חוטאים גדולים מאוד. ועדיין, מה שעשו בערוצים 12 ו-13 מוגזם מדי: הם הפכו את ימי השידורים המתישים לחגיגה מציצנית אל תוך הנפש הקרועה ממילא של משפחות החטופים
הדרמה של ה-BBC מתארת סיפור פיקטיבי אך אינטנסיבי במיוחד של אמן הונאה וגזלייטינג, שמותיר אחריו אנשים שבורי כלי - והניסיון של אחת מהן לחשוף סוף סוף את זהותו. אלא שהעלילה לא מצליחה להחליט אם הוא שרלטן מעורר חשד או נבל אכזרי - והתוצאה מבלבלת בהתאם
דווקא הבעיות של הפרק של "ארץ נהדרת" הן אלה שהפכו אותו לרלוונטי. רכבת הרים של רגשות ורעיונות, כזה שכנראה לא הפיל אף אחד מהספה מרוב צחוק, אבל היו בו מספיק לב כדי שזה לא באמת ישנה
רבים מחפשים אסקפיזם בימים האפלים האלה, ולא בטוח שסדרת האימה היא מה שהמחפשים האלה יעדיפו, אבל מי שכן עושה את ההפרדה יזכה ליצירה הטובה ביותר של מייק פלאנגן בנטפליקס, או לפחות מאז "מי מתגורר בבית היל"
האיש עם השיער הסגול אולי נראה כמו ביבי, אבל זה לא אותו "מר טלוויזיה" שהכרנו כל כך הרבה שנים. זה לא היה התוכן, זו הייתה הכריזמה והקסם של נתניהו, שבשיאו יכול היה למכור קרח לאסקימוסים, והיום לא מסוגל להתמודד בלי טלפרומפטר. לצ'רצ'יל זה לא היה קורה
זו לא הייתה תוכנית אחידה ברמתה של "ארץ" - היא נעה בין החלש (ישראל זיו) לבין המעולה (שני כהן כקריינית המצרית). אבל עצם קיומה היה מנחם וחשוב. בסוף, הכל היה שווה בזכות טיימינג אחד מושלם במיוחד. כידוע, עניין חשוב במיוחד בקומדיה. אולי ראש הממשלה ילמד ממנה משהו
צוות "המקור" שליווה את לונדון בשנים האחרונות לא לגמרי החליט איזה סרט הוא רוצה ליצור, וחזר שוב ושוב לסנסציות שכבר מיצינו. כשהגיעו לאותה אמירה אומללה על אסון מירון, התרחש רגע השיא של התוכנית - היחיד שבו הוא מתעצבן באמת
כל הסחרור הישראלי מתנקז לרגע הזה: המאבק בין הדתה לחילוניות, הרמיסה של שלטון החוק, תרבות האצבע בעין, הוויכוחים הפוליטיים שגולשים לעימותים פיזיים ברחוב וחוסר היכולת לחיות זה לצד זה - וכל זאת בערב יום הכיפורים. הטלוויזיה, כרגיל, התעסקה בטפל
הסדרה התיעודית של סימה קדמון ואמנון רבי בכאן 11 היא צלילה מרהיבה, כנה ואינטימית אל מתחת לעורו של חיל האוויר, שלא מתביישת להצביע על היוהרה, הבלבול והמחדלים שליוו את המלחמה - אבל גם מנסה להבין את בני האדם מאחוריהם
כל ביצוע בערב גמר "רוקדים עם כוכבים" זכה לסופרלטיבים כמו פנטסטי, מושלם, בלתי נשכח, חד פעמי, יוצא דופן ומרגש והרקדנים כולם היו על אנושיים ובלתי יאומנים. כאילו, הבנו, זו תמונת מראה לשליליות שמסביב, אבל זה גם מתוק מדי. ולמרות זאת, היינו צריכים את זה
בחשיפה המגוחכת שלה על עמי אשד השוהה במלון מכספו הפרטי, עברה אילה חסון את גבול הטעם הרע גם של עצמה. האם הגיוני שתוכנית שלמה תעסוק במי שמתנגדים - או נחשבים כמתנגדים - לנתניהו?
אחרי שנים שבהם התרגלנו ליצירות מהוקצעות על תחקירים אמיצים יותר ופחות, מגיעה "אנשי הטלמרקטינג" ומוכיחה שהקסם האמיתי טמון באותנטיות. שני הגיבורים שלה לא מתיימרים או מסוגלים להיות עיתונאים חוקרים, וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור שלם לכזה שנכנס אל הלב
ייתכן ומדובר בסכסוך גירושים מכוער מאוד או אולי יש כאן באמת אישה צעירה שניצלה בעור שיניה מגבר מתעלל. בכל מקרה, יש חשיבות לא מבוטלת לנראות של נשים חרדיות שיוצאות נגד החברה המיזוגנית אליה הן שייכות ומחליטות לקחת אחריות על החיים שלהן
לזכות בן גביר יש להגיד שהוא הבין איך עובד המשחק. חברי כנסת כבר מזמן לא נמדדים בעבודה הפרלמנטרית שלהם אלא בכותרות שהם מייצרים. עכשיו זאת החלטת הערוצים אם להמשיך להאכיל את המפלצת שיצרו, או לקחת אחריות על התוכן שהם מגישים לצופים שלהם. אנחנו יודעים את התשובה
באמצע ימי השפל של המותג, "פלישה סודית" בדיסני+ יכולה הייתה להיות הסדרה שתשנה את התמונה - אלא שמדובר בסדרה דלה, אפורה ורוב הזמן פשוט משעממת, שלא משאירה חותם ממשי על צופיה. מזל שיש את אוליביה קולמן ועוד כמה רגעי חסד, שמונעים ממנה להיות מיותרת לגמרי
כמעט כמו כל סיפור שחיים אתגר חתום עליה באחת התוכניות שלו, גם "הגרושה והבכיר" ששודר אמש ב"חשיפה" עשוי בצורה קולחת ומותחת, כזאת שגורמת לך להריץ קדימה את הפרסומות ולצפות בקשב רב, העניין הוא שלא ממש ברור איפה נמצא הפוקוס של התוכנית
יש סיבה שהסיפור של "מעירים דובים מרבצם" מוכר לנו - מדובר בגרסה מחודשת של "עקרון ההחלפה" הישראלית. גם אם היא נאמנה באופן קפדני לכל כללי הז'אנר, היא מצליחה לגעת בחמלה בנושאים מורכבים כמו פוסט-טראומה מבלי להעיק, עד לפתרון המספק
אקטואליה? התכנית החדשה של רשת 13 מציגה כאוס מחריש אוזניים, וולגרי ורווי קלישאות, שמרדד את כל מה שקורה לבידור נרגן ורעשני. זה תוכן דל וסתמי, שהמילה המנומסת ביותר עבורו היא "מיותר"
הסדרה שהחלה כממתק מחמם לב הפכה בעונה השלישית למשימה שיש לצלוח. במקום להכשיר את הקרקע לסדרות המשך, במקום ליצור חשק לעוד, מה ש"טד לאסו" הוכיחה הוא שיש לה בעיות אקוטיות ביכולת לספר סיפור, להעמיד קונפליקט ולפתח דמויות
למרות שצריך לאמץ את הזיכרון כדי להיזכר מאיפה בכלל מוכרים כמה ממשתתפי העונה החדשה (כך שכוכבים הם לא), על אף שעדיף היה לחתוך את הנפילה המביכה של קים אור ולמרות הפרסומת הארוכה שתקועה לפני כל ביצוע, תוכנית פתיחת העונה של "רוקדים עם כוכבים" הזכירה שהתגעגענו
בסוף העונה השלישית של "בארי" נראה היה שהסיפור הסתיים ושלא ברור לאן אפשר לקחת את זה מכאן, ובעיקר מדוע לעשות זאת. למרות פרק אחרון מצוין, העונה הרביעית הצדיקה את החששות המקדימים. למרות זאת, אפילו היא לא פוגמת במורשת של הסדרה
מינדי לוין, שסיפורו של בנה רועי התפרסם בעקבות לחץ של הורים, רבנים ונבחרי ציבור לגרש אותו מבית הספר, הגיעה לחדשות השבת כדי לעצור את מחול השדים סביב משפחתה. זה היה ריאיון אמיץ, מחכים ובעיקר מרגש, שאי אפשר לנתק מהקרב שמתחולל כעת על זהותה של המדינה
הדרמה הפוליטית של נטפליקס עוסקת במו"מ הבלתי פוסק לסטטוס-קוו, לא רק בין מדינות אלא גם בין בני זוג. התוצאה אמנם סבונית לעתים, אבל הרבה יותר מכך קצבית, חכמה ומהנה, ומלאה בתצוגות משחק מצוינות. גם החיבור שלה לאירועים בעולם האמיתי עוזר להעניק לה תחושה של דחיפות
300 מיליון דולר נשפכו על סדרת הענק החדשה של אמזון, שאמורה להשיק יקום טלוויזיוני חדש ומסקרן, אבל ההשקעה לא בדיוק ניכרת על המסך, רצופה בקלישאות ולא משלהבת. עם זאת, לזכות הסדרה ייאמר שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות, האקשן אחלה והכימיה בין הגיבורים שווה הכל
לא בטוח שבעידן הזה, בו האמת הפכה למושג שנוי במחלוקת, בכלל משנה אם זדורוב זך כשלג או שמא הצליח להתל בכולם ולחמוק מהכלא. רק על דבר אחד אין שום ויכוח: ילדה יפה בת 13 נרצחה בדם קר בתוך תא שירותים. בואו נזכור גם אותה בתוך כל הקרנבל הזה
"צל ועצם" אולי יושבת על תבניות מוכרות ולעוסות של הז'אנר, אבל יש לה יתרונות גדולים: היא ממוקדת מאוד, מצליחה לשמור על אנרגיה ועניין לכל אורכה, יפה לעין ומציגה שפע של דמויות מרתקות. רק חבל שהפרק האחרון שלה קצת מקרטע. זהירות: ספוילרים
בזכות בימוי רגיש שלא נגרר אחרי מבול הרגעים האובר דרמטיים בתסריט ובזכות משחק מבריק של רותם סלע, גל מלכה ויהודה לוי - "גוף שלישי" של קשת 12 הפכה לדרמה הטובה ביותר בתקופה האחרונה וניצלה מלהיגרר לטלנובלה
בניגוד למה שהורגלנו לו מנטפליקס - קרי, סדרות מנופחות שצריכות להיות קצרות בהרבה - בסדרת הדוקו-פשע הזו הבעיה היא הפוכה: הסדרה הושלמה בזמן שהתהליכים המשפטיים רק החלו להתנהל, מה שמשאיר את הצופים עם יותר מדי שאלות. ולמרות זאת, מדובר בדוקו טוב ומעניין
הקומדיה הרומנטית האוסטרלית היא אופציית צפייה חמודה להפליא, מלאה ברגעים מקסימים (וגם מעוררי מבוכה) ובדמויות שובות לב, בראשן הזוג הראשי, שגם יצר את הסדרה ונשוי במציאות. הבעיה היחידה היא ששמונה פרקים רק משאירים טעם של עוד
הכתבה של לוקאץ' על אלפי או עשרות אלפי ישראלים שבוחרים לעזוב את המדינה שלהם, את המשפחות ואת החברים שלהם, היא לא "עוד כתבת מגזין". יש פה תחושה של סיכום, של פחד שלא הכרנו בעבר
בעקבות מסע הרצח הנורא בשכונת נווה יעקב בירושלים, הפאנלים הרועשים של שישי בערב השתתקו והוחלפו בשידור מתוח ומלא מועקה. כשהזעם הוא הערוץ הזמין ביותר, מה הפלא שהחיפוש הנואש אחרי דרמה דורס כרגיל את האיפוק
יוצרי "טד לאסו" חוזרים עם סדרה חדשה שמזכירה את הקודמת: סיפור על השתקמות ופגמים שלעומתם ניצבים התמודדות ואחווה, ועל הכל נסוכה הומניות גדולה. יש קיטש בלתי נמנע, כן, אבל "שרינקינג" מפצה על כך עם חן עצום, כנות משכנעת, בדיחות מוצלחות, דמויות כובשות ומשחק נפלא
דרמת המסתורין החדשה של רשת פיקוק מחבקת בחום את הגישה הנוסחתית, שאפיינה את הטלוויזיה במשך עשורים רבים. הגיבורה הכריזמטית שלה מתגלגלת מדי פרק לעיירה אחרת כדי לפתור רצח אחר, בדרך אל ההפי אנד. הבעיה היא שהמסלול שלה בנוי על לא מעט פשרות באמינות