גם המערכון של "ארץ נהדרת", שכולו הערצה לזמר שנפצע בעזה, וגם הגולשים שכעסו עוד לפני שראו רגע אחד מתוכו, מגלים את אותו דבר: עמדי הפך לסמל לאומי, שלצחוק עליו זו פגיעה ברגשות הציבור. אולי זה מתבקש: כשהכול כל כך ציני מסביב, מי שאינו כזה הוא הקו האדום של ההומור
יכול להיות שהמסמך הסודי שהפרשן הפוליטי של חדשות 12 פרסם - שבאופן מדהים מתיישר עם כל מסרי נתניהו - אמיתי לגמרי, והודלף אליו ממקור אובייקטיבי. ועדיין, עצם העובדה שאפשר להאמין שהידיעה הזו שודרה רק בגלל שהיא מתאימה לאג'נדה שלו - היא הבעיה האמיתית של סגל
במדינה נורמלית, בת מצווה זה לא חדשות. אבל בישראל שום דבר לא נורמלי, וכתבה מתוקה של תמיר סטיינמן על נערה משדרות שחוגגת יום הולדת 12 רחוק מהבית והחברים מעלה בפשטות את המחירים המודחקים והלא הוגנים שתושבי הנגב משלמים. וגם: הרגע ב"כוכב הבא" שנתן לנו אגרוף בבטן
סדרת הדוקו נכנסת לשבלונה המוכרת של נטפליקס - שברי אינפורמציה ותפניות מפתיעות יותר או פחות. למרות הווייב המוכר, רצף האירועים המתואר בה מיוחד, וברובו גם מבוים היטב, אך למרות ההייפ סביב "סיוט נוסח אמריקה", יש כמה דברים קריטיים שפועלים נגדה
"אדוני האוויר" היא סדרה מונומנטלית הממזגת בין הפרטים הקטנים לבין פומפוזיות בלתי נמנעת, לופתת את הצופה בגרון עם תיאורי לחימה מדהימים, ומציגה גלריה של גיבורים בלתי נשכחים. אגב כך, יותר מהסדרות שקדמו לה, "אחים לנשק" והפסיפיק", היא שמה דגש על הנקודה היהודית
סדרת הפשע המצליחה של התאגיד חזרה לעונה שלישית, והציפה מחדש את הריקבון, הפוליטיקה הפנימית, ומאבק האימתנים בין מי שנלחם על צדק ומי שמכר את ערכיו. עוד מוקדם לדעת מי ינצח, אבל דבר אחד ברור: זו כבר לא האודיסיאה של איזי בכר, אלא סיפור נפילתו ונפילתו של ברק הראל
לאורך מהדורת החדשות שסיכמה את "אסון ה-21", נדמה היה שרשימת ההרוגים פשוט מסרבת להיגמר, ושלעצב באמת אין סוף. דווקא לכן, תמוה השידור של מסע הצחוקים התמוה של שני הפרשנים לחאן יונס, שהגיע ביום הכי גרוע בשנה
שתי מילים שריחפו מעל כל משדרי האקטואליה רוקנו מתוכן כמעט כל ידיעה חדשותית אחר, אבל לא הצליחו להעלים רגע נדיר שבו נשמעה יבבה בשידור, שפרצה את סכר הדמעות אצל הצופים בבית
מהדורות החדשות מבטיחות לנו אור מנחם בקצה האפלה: לטוס מפה. אבל בעצם, החגיגה בנתב"ג רק מוכיחה שלמדנו לחיות, לקנות ולבלות לצד הסיוט, והמופרע הפך לנורמלי. וגם: "דוח רולניק" אולי לא מחדשת הרבה על הרשתות, אבל היא קריאה אחרונה לכולנו לפני שהרכבת תרד סופית מהפסים
במהלך המיני-סדרה נלמד לאהוב את כל הדמויות, אך בתחילתה ממש קשה להכיל את עושר הכיעור והאלימות. היוצרים מבקשים להבהיר לנו מיידית שהגענו לרחוב ללא מוצא. מקום בלי תקווה. אלא שאם תצלחו את שני הפרקים הראשונים ועוכרי השלווה, תיתקלו ביופי ובפיוט הנמצאים שם מכל עבר
הכתבה של ציון נאנוס על הכלבה מייקי שנפצעה קשה בעזה מרגשת כי אחרי יותר מ-100 ימים של סיוט זכינו לקבל הצצה למראה ולראות את עצמנו כפי שאנחנו רוצים לראות. זכינו לראות את מה ששווה להילחם עליו. את האנושיות הבסיסית שלנו
הריאיון עם גדי איזנקוט ב"עובדה" נראה לפרקים מתסכל, בעיקר כי הסגנון הקצר והישיר שלו לא מותאם לדרמות באולפנים. הוא לא צריך "לקחת אחריות", היא שם טבעי. לכן, הגישה שלו כל כך חזקה: אפשר להמשיך לחפש תמונת ניצחון דמיונית, או להיאבק על מי שניתן להציל. לא גם וגם
הכותרת והקדימונים רמזו על גילויים חדשים ותחקיר נוקב, אבל בפועל קיבלנו שיח אימהות שכולות קורע לב. הבעיה היא שאפילו את הדרמה השקטה הזאת הצליחה דדון להפר. וגם: כמה מילים על מהדורת החדשות המוקדמת הטובה ביותר שאתם לא רואים
כמות הרבדים בעונה החמישית של "פארגו" די משוגעת. היא מלאה במחוות ל"הקוסם מארץ עוץ", מציגה גלריה של גברים שמתנהגים כמו ילדים קטנים, ומחלקת את העולם לבעלי חוב ולגובים, רק כדי לפרוע הכל. ומעל הכל, היא מגוללת סיפור נפלא, מרגש ועתיק יומין
מהרגע האיום שבו עבר אליה השידור, תכנית הסאטירה לא לחצה על בלוטות הצחוק אלא דווקא על דוושת הזעם. כשהממשלה לא יכולה להיות יותר מביכה מאשר במציאות, הבחירה אם לצחוק או לבכות מוכרעת על ידי האפשרות השנייה
האמירה של רזי ברקאי בתוכנית "אזור מלחמה" בערוץ 13 הייתה מזעזעת, בטח ברקע המלחמה. הוא לא חזר בו מדבריו, ודאי שלא התנצל, וסדר היום התקשורתי המשיך להתקדם. את ארי שמאי סילקו מערוץ 14 על הרבה פחות מזה
לקושמרו אין אוויר, הנשיא חוטף בוז, הפרצופים של הניצולים אומרים הכול, הדמעות של בני משפחות החטופים לא נותנות מנוח - ומעל לכול מרחף אותו מספר עגול ונורא. המהדורות המיוחדות במלאת 100 ימים ל-7 באוקטובר חזרו לבוקר ההוא, וממרחק האימה גדולה אפילו יותר
הסדרה שמתמקדת בסיפורה של דמות שולית למדי ביקום המורחב, עושה זאת עם שורה של כוכבים אהובים מ"כלבי שמורה" וקונספט מעניין שמתחבר למקורותיה של הדמות. אלא שהביצוע שטחי ונטול השראה עם כתיבה חלשה שיחד לא מצדיקים את ההשקעה בסיפור הזה
מספרים לנו שהכול יצמח מחדש, אבל בינתיים רק דבר אחד פורח: פוליטיקאים מול מצלמות. כשהכול נורא מסביב, לראש הממשלה אין באמת מה למכור: לא מידע חשוב, לא בשורה אמיתית - אבל הרבה סיסמאות חלולות ופוזה, תנועות ידיים, תעלולים רטוריים - וכמובן האויב הוותיק: התקשורת
ראומה קדם, ששכלה שישה מבני משפחתה בטבח ב-7 באוקטובר, נתקלה בשר הביטחון בכניסה לביתם ההרוס ובגרון חנוק דרשה שבעלי התפקידים יקחו אחריות למחדל. בלי פילטרים ובלי עריכה, התיעוד הזה מטלטל את הנשמה. האם מישהו למעלה יקשיב?
עבור הטלוויזיה עידן עמדי הוא סמל: הזמר של אחוות הלוחמים, הפנים של צדקת הדרך, האיש שמתעקש על אחדות ועל החזרת החטופים ומתנגד לציניות. כשהוא נפגע, זאת מכה לכל הרעיונות האלה. חשוב לא פחות: דרכו היא מצליחה לתת שם ופנים לכל החיילים ששבים "רק" פצועים בגוף ובנפש
לא רק הציבור מבולבל, אלא גם מי שמביאים לו את החדשות: דילוג מנושא לנושא והתעלמות מחדשה ביטחונית מרכזית מלמדות שגם בטלוויזיה ממהרים לחזור לשיח שלפני 7 באוקטובר
"שנות ה-90" היא לא סדרה מושלמת, אבל יש בה תועפות של חן, והדינמיקה המשפחתית עובדת - במיוחד כשמצליחים לראות, בין השורות, כיצד האחים והבן אסייג מצליחים לתפוס רגעים שבבירור התרחשו בחיים האמיתיים. זו אולי לא סוגה עילית, אבל זה מתוק מאוד
אם תפתחו את הטלוויזיה גם אחרי 100 ימים למלחמה, תראו אותו דבר: אולפן חדשות עם אורחים בפאנל, ברובם גברים עם עבר צבאי לא רלוונטי. למה? כי זה המוצר הכי זול שאפשר להפיק בטלוויזיה. הערוצים משוכנעים שהקהל רוצה את זה - והם טועים. מה למדנו? פרויקט מיוחד בוואלה!
לצד חשיפת המסמך הסודי על ידי אילנה דיין, שממנו עולה גודל המחדל של הדרג המדיני והצבאי, התראיינה אמש נילי מרגלית שחזרה מהשבי בעזה וסיפקה עדות מטלטלת למתרחש מעבר לגבול. זו הייתה קריאה לעזרה במסווה של ריאיון עיתונאי
הכשל העריכתי של "שש עם" עודד בן עמי, פליטת הפה של רביב דרוקר, גיא ורון נכנס לנעלי תמיר סטיינמן, ובכאן עדיין משדרים את המהדורה הכי מעניינת שבה אתם לא צופים. ניר קיפניס מסכם ערב ארוך מול המסך שממנו עולה בבירור שלערוצים אין כבר מה לומר במשך כל כך הרבה שעות
כשתכנית הסאטירה רק חזרה, האנטי-גיבור המיתולוגי שלה בגילומו של יובל סמו היה שם כדי להביע את ההלם של כולנו. אתמול, בפעם השנייה, הוא כבר עשה משהו הרבה יותר גדול מקומדיה
העונה השנייה של "הטבח" (yes) מרגישה כמו מסעדה טובה שחזרתם אליה אחרי מספר שנים והבנתם שהיא לא השתנתה אבל היא גם לא טובה כמו שזכרתם
הספיישל "קופת ברזל" הראה, אולי בלי כוונה, ש-7 באוקטובר לא שינה בעצם כלום: השנאה, התחמנות, הסיסמאות הריקות והישראבלוף ממשיכים כאליו כלום לא קרה. והכי עצוב: אפילו הערבי הכי ציוני בטלוויזיה נחשד על ידי חבריו כמחבל פוטנציאלי, וגורם לכוחותינו לעשות במכנסיים
חברת הכנסת מהליכוד רוצה לבקש סליחה על מה שהיא גרמה לכולנו להרגיש, אבל לא מוכנה לפעול כדי למנוע את האסון הבא. 100 אנשים, לטענתה, אחראים לשואה שנחתה עלינו ב-7 באוקטובר. אין לנו צורך בעוד 99 סליחות, אלא בעוד 99 מכתבי התפטרות
